אוסף סיפורים קצרים

אחלמה

החושך אפף אותו וראייתו היטשטשה. הכל היה שקט אך מוחו געש. גופו איים ליפול ונשמתו לפרוח אך אחיזתו בקרקע נשארה איתנה. הוא הביט למרחק בעוד קרני השמש האחרונות נעלמו להן מבעד להרים המושלגים וענני סערה התקרבו במהירות, כהים וכבדים. מסביבו גופות רבות מלספור והאדמה הייתה ספוגה בדם הלוחמים. דם רב נשפך במערכה. דם חיילי שני הצדדים התערבבו בעוד בעליהם נפחו נשמתם יחדיו. רוח קרה החלה לנשוב וציפורי הטרף נחתו על הקרקע. הוא החזיק בצד גופו, יודע שנשאר לבד. הוא איבד דם רב וכן חברים רבים אז מה מנע ממנו להצטרף אליהם? עיניו לא הזילו דמעות כאשר הביט בפנים המושחתות של החברים איתם נלחם. כל המלחמה ובשביל מה? עוד צער וכאב? עוד משפחות שבורות לב? אין מנצחים במלחמה ולא משנה כל נאום ניצחון של המנהיגים.
שלג החל לנשוב בעודו צועד בכבדות, מפלס דרכו בין כל הגופות המוטלות על הקרקע. הוא נעצר לצליל מתכת תחת רגלו והתכופף, תוך התקף כאב, להביט. הייתה זו שרשרת כסופה עם מעויין גדול  צבועה מעט בצבע האדום של הדם. הוא נטל אותה והגביה אותה למול עיניו. בסקירה קצרה מצא פתח מנעול בצד המעויין וכן חתימה קטנה וכמעט בלתי נראית בתחתיתו. הוא ראה מרחוק אור אש ומיהר לתחוב את השרשרת לכיסו. הוא רצה להגיע למקור האור, בין אם של מחנה צבאו או מחנה האוייב, לפני רדת החשכה המוחלטת. החא העדיף להיות שבוי מאשר להיות מאכל ציפורים או לקפוא מקור הלילה. הוא התקדם במיטב יכולתו אך כל צעד הרגיש לו כבד יותר ויותר וראייתו איבדה מחדותה בכל צעד שלקח. הוא איבד דם רב והוא ידע זאת. כל תזוזה כאבה לו ולמרות ניסיונותיו, הוא לא הצליח להתקרב כלל למקור האור לפני שהחשכה ירדה ולא יכל להבדיל בין הקרקע לגופות. הוא מעד על כמה ונחת על ברכיו, בכאב עצום צעק. הוא לא זיהה את קולו שלו. היא הייתה שבורה, כואבת, פראית. הוא איבד את צלם אנושיותו. ריח הדם עלה לאפיו והוא חפר עם אצבעותיו באדמה, רוצה לשכוח את מראות המלחמה. הוא רצה לאבד כל חוש אפשרי שיזכיר לו את האימה וההרס. הוא לא רצה לזכור את הברבריות או הלב השבור בעודו מתבונן בחרב החודרת לגוף חברו הטוב. הוא ניזכר במבטו וצרח שוב. הכאב מילא כל איבר בגופו וכל תא במוחו. הוא הרגיש את שפיותו הולכת ממנו כאשר נשכב על האדמה הקרה והרטובה, הקרקע המקוללת, והחל לבכות ולצחוק משיגעון. הוא קרא לשמיים והביט בשלג אשר החל לכסות ולהסתיר את שאירע.
הוא לא זכר מה קרה אחרי זה אך כשהתעורר לאור היום, שכב במיטה וגופו היה מכוסה בתחבושות. ראשו פעם מכאב והוא סקר את החדר בו נמצא. מיטות רבות היו סביבו, מלאות בחיילים אשר שכבו גם הם בשל פציעה כזו או אחרת. הוא שמע קול בכי מצד אחד ומלמולים חסרי הגיון מהצד השני. אף אחד לא יחזור לביתו כפי שיצא.
שידה קטנה הייתה לצידו וכשהרים את מבטו אליה, ראה את השרשרת שלקח. רגשותיו היו מעורבים לגביה. הוא הרגיש כגנב וכשודד גופות המתועבים. הוא הסיט את מבטו בסלידה ממנה.
מבטו היה ריק ממחשבות וליבו מלא בתחושות שליליות. כאב, עצב, סלידה ועוד מגוון אך התחושה המרכזי היה תחושת הכעס. כעס על מדינתו, כעס על המדינה האחרת, כעס על המנהיגים, כעס על עצמו. הוא שנא את עצמו.
הוא נשא את עיניו שוב לשרשרת ונטל אותה. באור השמש ראה שריטות רבות על המעויין הכסוף. הוא הביט במנעול וראה שהוא מעט רופף. מכה יחידה ויכל לפתח במהירות. עצם נפל מהמעויין והוא מיהר לתפוסו. הייתה זו אבן סגולה ומסותתת להפליא. הוא הביט בה נדהם. מעולם לא ראה אבן כזו.
הוא הביט בה זמן רב עד שקבוצת אנשים נכנסה לחדר והחלה לעבור בין החולים. אישה צעירה לבושה בחלוק לבן פנתה אליו. היא הביטה באבן ואז בו.
"אחלמה." אמרה
"סליחה?"
"האבן. קוראים לה אחלמה. יש המייחסים לה סגולות ריפוי."
הוא סגר את ידו על האבןוהצמיד אותה לליבו.
"ריפוי?"
היא הנהנה והוסיפה "אולי היא תביא לך מזל."
הוא איפשר לה להחליף את התחבושות והביט בפצעיו העמוקים. ייתכן ובאמת הוא בר מזל. הוא היה צריך להיות מת אך הוא עדיין בין החיים. ליבו אינו שלם ולעולם לא יהיה וגופו לנצח יסחוב את תוצאות הקרב אך לו ניתנה האפשרות להמשיך ולבנות חיים טובים יותר. אבל טובים למי? הרי גופו ממשיך להתקיים בעוד נשמתו מתה. ואולי, רק אולי האבן תתן לו ריפוי.