אוסף סיפורים קצרים

סיפור 2 חלק 1

מונדיאל 2030 באנגליה היה אפוף בהתרגשות. לא רק לצופים אלא גם לאנשי התחרות עצמה אשר חגגה 100 שנים. והלחץ לא ירד מעצם העובדה שהיינו המשחק הראשון.
כשהבטתי לעבר האצטדיון המלא הרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת מרוב לחץ. הרגשתי יד על כתפי וכשהסתובבתי ראיתי שזה ג׳אן וובר.
"כולנו לחוצים." אמר את המובן מאליו וראיתי את הלחץ בעיניו. הוא הושיט לי בקבוק מים "קח. יש לנו 5 דקות עד שכל הבלאגן יתחיל."
מילמלתי תודה ושתיתי מהמים.

רצתי במקומי כדי להתחמם בזמן שהורו על החילוף. שחקן 6 בשחקן 14. בי. זה היה וובר וכשהתחלפנו הוא הספיק להגיד לי בהצלחה באופן חטוף לפני שרצתי לתוך המגרש.
המצב היה לרעתנו. זה היה 2-0 לטובת ארגנטינה ונשארו לנו 35 דקות למשחק.
הכדור עבר בין רגליים לרגליים. כולם היו עייפים ומזיעים. היה זה ברונו לאנג שנתן לנו את התקווה בגול בדקה ה-67 ואחרי 10 דקות הצלחנו שוב, בגול עצמי שלהם. המצב לא היה נראה שישתנה עד שלאנג שוב הבקיע במהלך מבריק.

כאשר השופט הורה על סיום המשחק אחרי הארכה של 5 דקות, חגגנו את הניצחון שלנו בחדר הלבשה וכן במקום הלינה שלנו. הסתכלנו גם על התגובות של מדינתנו על הניצחון הקטן הזה וגם ראינו את המשחק, הפעם מנקודת המבט של הצופים.

הפלאפון שלי הורה על הודעה נכנסת כאשר התכוננתי ללכת לישון. פרשתי מהחגיגות מוקדם יחסית מרוב עייפות. לחצתי על לחצן ההצגה וההודעה נגלתה מול עיניי.
היא הייתה ממספר לא מוכר והמכשיר חיפש לי את התשובה. אנדרו סמית׳. המכשיר אף הראה לי תמונה שלו. שחקן מנבחרת צרפת.
הייתי מבולבל. למה שמישהו ,שלא מהמשפחה שלי, ישלח לי הודעה? ועוד שחקן צרפתי.

'משחק טוב' הוא כתב וההודעה רק בילבלה אותי יותר. אולי הוא בכלל שלח את זה לכל השחקנים?
'תודה.' עניתי והנחתי את הפלאפון על השידה. לפני שהספקתי להוריד את היד, הפלאפון הורה שוב על הודעה נכנסת.
הבטתי בפלאפון שוב ושוב לחצתי על לחצן ההצגה. זו הייתה תגובה ממנו.
בדרך כלל, ברגע שאני מחליט שאני הולך לישון, כל הודעה או שיחה שתהיה לא תזיז לי אבל משום מה, לקחתי את פלאפון ונכנסתי איתו למיטה.
'אתה יודע מי זה?' שאל
'כן... אתה תקוע בעידן האבן שאתה לא יודע שהמכשיר כבר מחפש?' עניתי.
השיחה הזאת היתה מוזרה לי.
'הלוואי. יותר פרטיות. בכל מקרה, לא לזה התכוונתי. נולדת באנגליה, נכון?'
'כן.. אני רואה שעשית עליי חיפוש'
'בשביל המידע הזה אני לא צריך.'
הבטתי מבולבל בשיחה.
'זה ישמע מוזר קצת... זוכר במקרה את סוף היסודי?'
'כמעט ולא... למה?'
'חשבתי כך... בכל זאת, אתה בטוח?'
ניסיתי להיזכר. כל שיכולתי לזכור היה משחקי הכדורגל אחרי הצהריים.
חיוך עלה על פניי כשנזכרתי ביום שבו החבר הכי טוב שלי דפק על דלת ביתי עם חיוך ממזרי וכדור כדורגל ישן בידיו. לא הצלחתי להיזכר בפניו או בשמו. עברו כמעט 20 שנים מאז שלאחרונה דיברנו. ביום שבו סיפר לי שהוא עובר דירה. הוא סיפר לי באותו היום שבו נסעו משום שהוא רצה להאמין שזה לא יקרה.
נזכרתי בתחושה שהיתה לי.
התנערתי ממחשבותיי והיבטתי בשיחה. הוא רשם עוד הודעה לאחר כמה זמן שלא עניתי.
'צ׳ארלס?'
'מצטער... כל מה שאני זוכר זה כדורגל בעקרון...'
'למה אתה רוצה לדעת?' שלחתי לו הודעה נוספת כשראיתי שהוא לא עונה.
'זה לא משנה... אם אתה לא זוכר, אתה לא זוכר'