מלכה מרשעת (שלגיה)

אפילוג - אדומה כדם

לפני הכל - אני רק אציין שזה הפרק האחרון. אז תודה באמת ענקית לכל מי שקרא עד כה ולא מעוניין להגיע לפרק הבונוס. אני אסירת תודה על הצפיות, התגובות וההצבעות.

עם זאת, כל השאר בהמשך. ועתה - לפרק האחרון:)

~~~

לעולם ידעת שבטרגדיה הגעת,

ובטרגדיה תעלמי לנצח גם כן.

ישנם סיפורים, ילדתי,

שבהם גיבור לא זוכה בעלמת חן.

~~~

שלגייה מעולם לא תשכח את היום ההוא.

זה היה חופש. היא לא ידעה. מה זה היה בדיוק? זה היה מוזר, זה היה אחר. היא הייתה המומה לזמן ארוך מאוד בידיעה שאז, לא היה אדם אחד בעולמה שיכבול אותה. כשהיא הייתה מפורקת ובכתה בפראות אז, היא ידעה פתאום שיכלה לעשות כל מה שהיא רצתה לעשות אי פעם. היא ידעה שהצייד שאחז בה באותם הרגעים היה האחד שקודם לכן כמעט רצח אותה ביער, שטיאר כנראה שלחה אותו. היא לא ידעה למה, היא לא ידעה איך... אבל היא ידעה.

וכשהיא חשבה על מה שיכלה לעשות, על מה שיכלה להגיע אליו, הבינה שהיא יכולה לעשות הרבה... אבל לא היה לה מושג מה.

"את יכולה להציל את הילדה שלי." רעם קול אחר ברחבי החדר, המראה שאת קולו שמעה כל כך הרבה פעמים. היא הייתה על הרגליים בחדר המלכות, הצייד מחזיק אותה במקומה אחרי זמן ארוך-ארוך על הרצפה. עיניה צרבו, גופה היה מעורער ומלא טלטלות וכל חלק וחלק בה היה חסר יציבות. היא הפכה מודעת לסביבה שלה, מתנערת מעל לבליל המחשבות הכאוטי שלה. "אם תקשיבי בקולי, אם תנהגי כפי שאומר לך, היא תעמוד פה, עוד כמה חודשים בלבד."

ושלגייה ידעה אז, באותו הרגע, בלב שלם... שהיא לא יכולה לחיות את חייה לבד. היא ידעה שלו תבחר בטיאר תוגבל שוב. היא ידעה שטיאר תכבול אותה. היא ידעה שטיאר לא הייתה בריאה, שהיא הייתה מעוותת, ורעה, ומצולקת. היא ידעה שטיאר הייתה עשויה להכות אותה, ולאנוס אותה, ואולי אפילו להרוג אותה בשלב מסויים.

אבל כשהיא נשאה את עיניה מכוסות הדמעות אל המראה, היא אמרה בקול הכי יציב שיכלה לגייס; "אני אעשה את כל מה שאוכל כדי להחזיר אותה."

למה?

היא פשוט נועדה לחיות את חייה ככה.

וכעבור חודשים ספורים, שלגייה, כבר בקיאה בקסמים ומעשי כישוף, ניצבה יום אחד מול המראה, הושיטה את ידיה קדימה, ועיניה בערו באדום.

היא הייתה מוכנה להחזיר אותה.

---

היא הניחה שלא מתה באמת, כי אם כן, אז מוות היה כמו שינה. טיאר לא יכלה להסביר את זה, זה היה כמו... כאילו הגנו עליה. כשהייתה שרויה בדממה הזאת, ברוגע הזה, לא היה בה פחד מהחשכה. השחור קיבל את פניה כל הזמן, וימיה ולילותיה היו זהים. הדבר היחיד שהיה סטטי היה כשפעם לפה ולשם, כשהייתה פוקחת את עיניה, והייתה יכולה לשמוע קולות לפתע, משום מה. היא הייתה שוקעת באוקיינוס כחול וזוהר, ומרגישה פתאום את המים על גבי עורה והכוח שזחל מסביבה ולתוכה, הקסם שלה שהשפיע עליה בחייה ובמותה.