-7- אמונות ריקות

398 39 33
                                    

שליטה שברירית, על הכס היא בוכה,

מזועזעת היא, ממר גורלה.

טוב הוא פסול, טוב שגוי,

כהבטחה ללא היגוי.

~~~

והיא נעלמה.

זה לא משהו שמבינים בבת אחת. כלומר, זה לא משהו שישר קל להבין ברמה מודעת לחלוטין, זה לא הולם בך בבת אחת עד הסוף, זה זולג פנימה, לתוך הקרקפת, טיפין-טיפין. בדרך כלל, דברים לא שגרתיים אפשר להרגיש ממש, עד שזה מרגיש כמעט בלתי אפשרי להסיט מהם את העיניים. אפשר להריח באוויר, להרגיש אותם מעקצצים על גבי העור בבת אחת, בשטף.

את האבל המתקרב שלה טיאר יכלה להריח ממש באותו היום, ברגע בו פקחה את עיניה, בבוקר. עיניה ננעצו מעלה למספר רגעים, בעמודים שהזדקרו מהמסגרת, שהחזיקו את הכיליות החצי שקופות השייכות למיטת שלגיה. היא אהבה את המיטה של שלגיה בגלל הרבה דברים; החום של שלגיה, הנוכחות שלה, שלגיה עצמה, הדברים שהיו עושות אז... אבל הייתה לה את התחושה הזאת אז, ברגע הזה בדיוק.

היא קרעה את החזה שלה כמו חץ חד ומשוסף, הוא חתך דרך הבשר שלה ושהה שם, ממש איפה שליבה נתלה לו, השריר התכווץ מסביבו כל פעם שפעם, קורע את עצמו לגזרים קטנטנים בדרך. אבל היא לא הבינה את זה בדיוק, לא אז, זה היה כאם פגעו בה אנושות אבל היא לא הבינה שזה קורה ונוצרה ללכת מבלי להיות מודעת לדם שזרם מפצעיה. טיאר שאפה אוויר בחדות, עיניה עדין הסתגלו למעבר בין החשכה המולטת לאור הקלוש שבחזר. היא מצמצה פעם אחת, פעם נוספת, עיניה צרבו.

היה מוקדם, היא הרגישה את זה בגלל עיניה המעקצצות בכאב... אבל כשהסיטה את ידה הצידה, מקומה של שלגיה על הסדינים... הוא היה קר.

וטיאר תהתה וכיווצה את גבותיה, במוחה חוסר השקט משוטט, חי וקיים.

שלגיה הייתה תמיד זו שנותרה במיטה, אז להתעורר במיטה ריקה הפך מוזר שוב אחרי שבועות ארוכים שבילתה עם שלגיה לצידה, ממש מסביב לשעון.

בהתחלה היא לקחה את זה בתמימות.

טיאר העיפה מבט ארוך-ארוך מסביבה, חלק בה מהוסס וכאוב מבלי להבין למה. היא לקחה נשימות ארוכות ורדודות לקרבה, דרוכה להפליא.

לא, שלגיה לא הייתה בחדרה.

הרגליים שלה משום מה רעדו כשהיא ירדה מהמיטה והסיטה את השמיכה, כפות רגליה היו ונותרו יחפות, ובפעם הראשונה זה זמן מה, עזבה את המגורים בבגדי הלילה שלה.

היא הרגישה רדומה.

צעד-צעד, היא פסעה ופסעה, עיניה תרות אחרי השיער השחור משחור, העור החלבי, השפתיים האדומות כדם. תרה אחרי הנסיכה שלה, שעזבה את מיטתה. רדופה כשחלק ממנה לפתע העלה שאלה שלא רצתה לשמוע מעולם, ה"מה אם", האפשרות שליבה הפרנואידי ניצח הפעם במלחמה נגד ההיגיון הישר של מוחה.

מלכה מרשעת (שלגיה)Where stories live. Discover now