קטעים קצרים

היפייפיה הנרדמת - מודרני

אני זוכרת שמאז שעשיתי רשיון לאופנוע כולם תמיד אמרו שאין דבר שאיני יכולה לעשות, בלתי אפשרי למצוא בי אפילו חיסרון קטן... גם יפה, גם תלמידה טובה וחרוצה, תומכת ועוזרת, מלאת שמחת חיים ומשרה את השמחה הזו על כולם, מצחיקה, כישרונית, אקסטרימלית לא קטנה אך גם התולעת ספרים הכי גדולה שקיימת, טובה עם בעלי חיים וילדים... אבל אני אף פעם לא חשבתי כך... תמיד ידעתי את הסיפור מאחורי הוילון... יפה? אף פעם לא כל כך אהבתי את שיערי הזהוב, לפי דעתי הוא לא תיאר אותי כמי שאני. תלמידה טובה זה נכון אך אף פעם לא באמת אהבתי את זה עשיתי את זה רק בשבילך העתיד שלי. תומכת ועוזרת מכיוון שלי זה תמיד היה חסר , למרות דודתי אף פעם לא היה לי בן אדם שבאמת יכולתי לספר לו הכל ולבקש עצה ותמיד הייתי מוכנה להיות לצד כולם. מלאת שמחת חיים נכון, משרה שמחה זו על כולם, נכון אך הם לא ידעו על ההתמוטטיות שהיו לי אשר הובילו אותי למצב הזה. טובה עם בעלי חיים וילדים... הם תמיד נתנו לי את הרצון לעזור להם, להגן עליהם, מה שאף פעם לא היה לי. מצחיקה... כי למה לא בסך הכל. כישרונית... כנראה שכן אך יש גם הרבה יותר כישרוניות ממני, אני שרה בשביל עצמי ובשבילי זה מספיק, אני בחיים לא אוכל לצאת לאור עם קולי. האקסטרים והספרים? הם הדרכים היחידות בשבילי להיכנס לבועה משל עצמי ולעזוב הכל רק לכמה רגעים, לשכוח.
ועד שחיי החלו לקבל גוונים שמחים יותר קרה מה שהוביל אותי למצבי הנוכחי.
דודה אמה תמיד אמרה שהורי נהרגו בתאונת דרכים כאשר הייתי בת שנה, לכן אני גם לא זוכרת אותם ותמיד האמנתי לה עד שבבוקר שבת לפני שבועיים הורי ה''מתים'' הופיעו מול דלת ביתי והחלו להסביר שנטשו אותי מזיבה מוצדקת. לאחר שעה של זיבולי שכל, הרבה דמעות וצעקות יצאתי מהבית בטריקת דלת.
עליתי על האופנוע ופשוט רציתי לברוח, לא יכולתי להיות במקום הזה יותר... כיביתי את הטלפון לאחר כל הצלצולים מדודה אמה, לא יכולתי להסתכל לה בעיניים, היא שיקרה לי כל חיי, למרות שאני יכולה להבין אותה, היא רצתה בטובתי. שקועה במחשבות, סערת רגשות עם קיר של דמעות מול עיניי, לא שמתי לב לאור האדום אשר נדלק ברמזור מולי ומכונית שנסעה לכיווני לא הספיקה לעצר והתנגשה בי... זה לפחות מה ששמעתי מהרופאים הרי אני לא זוכרת זאת.
הדבר היחיד שאני זוכרת זה את עיניה של דודה אמה כאשר היא נכנסה לבית החולים בסערה והחלה לבכות ולצעוק כאשר הרופא אמר שאני בתרדמת והסיכוי שאצא ממנה הוא רק שלושה אחוזים.
כאב לי עליה הרי היא לעומת ''הורי'' גידלה אותי כל השנים הללו וראתה את צעדי הראשונים, הייתה איתי ביום הראשון בגן ובכיתה א', בחטיבה, בזמן ההתאהבות הראשונה ושיברון הלב הראשון שלי .
אבל עכשיו ההחלטה האם להישאר בחיים או לעבור לעולם הבא היא בידי ועם כמה שאשמע פתטית הדבר היחיד שעוצר בעדי הוא לא ''הורי'', לא חברותי, לא עתידי ואפילו לא דודתי.. הדבר היחיד שמשאיר אותי בתרדמת הזו הוא שון, האח המטפל בי... לא הכרתי אותו בחיי אך הוא הבן אדם היחיד שמדבר איתי, מנסה לגרום לי לצאת מהמצב הנתון למרות שהוא לא מכיר אותי אל ניתן לי את ההרגשה כאילו הוא הבן אדם הכי קרוב אלי, זה שאני מחכה שיגיע כל יום וזה שמגיע כל יום גם כאשר הוא לא עובד. אני זוכרת את הפעם הראשונה בה דיבר אלי בזמן שערך לי את הבדיקות.
''אורורה... אני יודע שאת שומעת אותי, בכל זאת, זו לא הפעם הראשונה בה אני מטפל בבני אדם שנמצאים בתרדמת... המצב שלך בינתיים קשה מאוד והרופאים לא נותנים סיכויים גבוהים לכך שתצאי מפה אבל... ישבתי אתמול עם אמה והיא סיפרה לי עלייך... על החיוך שלך שתמיד מעלה לה את מצב הרוח, את שורות הגברים שמחכים בתור בשביל שתשימי לב עליהם... אי אפשר להאשים אותך, את יפייפיה... סיפרה לי הכל עלייך... היא לא יכלה יותר לשמור זאת בבטן... היא סיפרה לי על משפחתך והבנתי שכל מה שהיא סיפרה לי מקודם זו מסכה... את הרי לא באמת אוהבת ללמוד נכון? ואיזה דרך יותר טובה לשחרור רגשות מאשר אקסטרים וספרים? האהבה שלך לחיות וילדים, התמיכה שלך... היה חסר לך בילדותך נכון? אל תיבהלי שאני קורא אותך כך פשוט... הסיפור שלי מאוד דומה ואני מבין אותך וזאת הסיבה שאת חייבת לקום... אני יודע שקשה לך ושכנראה כרגע הדרך הכי נוחה בשבילך היא לעבור הלאה אך אם לא תפתרי כאן את כל מה שיש לך, את בטוחה שנפשך תוכל לעבור הלאה? חוץ מזה, אם אינך רוצה לחשוב על עצמך, חישבי על דודתך, יהיה לה קשה אם תעזבי את הבן אדם הכי חשוב לה בחייה ואת מודעת לזה... אני באמת מצטער אם אני חופר עמוק מדי אבל זה בשבילך... את חייבת לעשות את הבחירה הנכונה.
מאותו היום עבר שבוע וחצי ואני לא מפסיקה לחשוב על מילותיו והימצאותו בחדרי כל הזמן הזה לא עוזרת. חוץ מהשיחות בהן הוא אומר לי ומנסה לשכנע אותי לקום הוא מרבה לספר לי על עצמו ואני חושבת שאני מתחילה להבין מה אחליט בסופו של דבר, החכמה שלו לא מתאימה לבחור בן 22 והדמיון בינינו רק מראה לי את החיבור שיכול להיות בינינו.
''היי יפייפיה, איך את מרגישה?" שאל אותי כמו בדרך כלל ברגע שנכנס לחדרי ''הרופאים אומרים שאם תוך שבועיים לא תקומי ינתקו אותך, את צריכה לעשות את זה, לקום... אמה כבר איבדה תקווה ונסעה הביתה, את קרן האור שלה והיא איבדה תקווה, אל תעשי את זה בבקשה... את יודעת שאתמוך בכל בחירה שלך אבל זה באמת יכאב לי אם תלכי... אני יודע שאני לא מכיר אותך מספיק ואת לא מכירה אותי בכלל אבל אני מרגיש שאני אוכל להכיר אותך ולהכיר לך את עצמי ואני לא אנוח עד שזה יקרה אבל... קשה לי להמשיך לקוות כשאני רואה שאין לך שום שיפור אך אני נשאר חזק בשבילך אז בבקשה, תהיי חזקה בשבילי גם כן ותילחמי, תילחמי ותצאי מזה'' כאשר סיים לדבר התקרב אל גופי ונשק לשפתיי ולפתע פעם ראשונה לאחר השבועיים הללו באמת הרגשתי מגע של בן אדם... את חום הגוף, השפתיים יותר נכון... לפתע המכונה שמראה​ את דפיקות ליבי החלה לצפצף במהירות ושון התנתק ממני, הביט במכונה ואז בי ''בבקשה תחזיקי מעמד, תילחמי!" כמעט צעק ופאניקה עלתה לעיניו השלוות ''ג'יימס!'' שון קרא אל המסדרון והרופא אשר מטפל בי הגיע לחדר. פתאום נהיה לי חם, ראשי החל לכאוב וכאשר הבטתי לחלון בחדרי ראיתי אור לבן בוהק שליטף אותי עם קרניו ונתן לי הרגשת שלווה, רוגע ושמחה... הרגשה שלא הייתה לי הרבה זמן. אך לפתע שמעתי את קולו של שון ''קדימה יפייפיה, ההחלטה בידייך'' וכאשר הבטתי בו עוזר לרופא, ראיתי את הלחץ, הכאב והעצב בפניו והבנתי... כאב תקף את כל גופי ותוך כדי צעקה מחרישת אוזניים שיצאה מפי אור בוהק עטף אותי ואז... שקט וחושך.
הרגשתי את ראשי פועם בכאב וניסיתי לפקוח את עיניי למרות הקושי הרב והצלחתי לאחר מספר רגעים.
האור הלבן הפריע בעיניי וכאשר ניסיתי להוציא קול שמעתי רק ציוץ אך... זה היה מספיק ''יפייפיה?" שון אמר כאשר הרים את ראשו ממיטתי וחייכתי קלות כאשר הבנתי... עשיתי את הבחירה שלי. ''אלוהים את עשית את זה! אני כל כך גאה בך'' אמר בהתרגשות וניסיתי לצחקק אך גרוני היה יבש מאוד. שון שהבין את הדבר, הביא לי כוס מים ועזר לי לשתות ''תודה'' אמרתי בקול צרוד לאחר ששתיתי ''על הכל'' המשכתי ושון התכופף אלי באיטיות מחכה לאישור שלי עד שהניח את שפתיו על שלי כאשר לא ראה התנגדות.
אני חושבת שעשיתי את הבחירה הנכונה.