R U Happy Now? || YoonMin

4

יום, ועוד יום, ועוד יום... שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים... אולי אפילו שנה. כמה זמן עבר? מין יונגי לא ידע, ואפילו לא רצה לדעת. הזמן איבד משמעות בשבילו.
לקום בבוקר, לצחצח שיניים, להתקלח, להתלבש, לאכול, לצאת ללמוד, לשבת בכיתות, לחזור הבייתה, לאכול, לישון. יום אחרי יום, ללא ספירה כלשהי של ימים. למה לו לספור? אין לו ממש מטרה. הייתה לו, פעם. הוא חלם ללמוד, להיות מורה, להתחתן יום אחד, לאמץ ילדים... אבל בכל התוכניות שלו היה הוסיוק, ואיפה הוא עכשיו? עם מר פארק זבל ג'ימין.
ג'ימין, לעומתו, הרגיש כל יום ויום. הוא ידע שעברו בדיוק חודש, שלושה שבועות וחמישה ימים מאותה החלפת מבטים עצובה. לא שהוא ידע עלייה, כמובן.
גם הוסיוק ספר את הימים. קול אפלולי במוחו אמר לו שהוא סופר את הימים עד שג'ימין יבין שהוא מגלה עניין ביונגי כי הוא מאוהב בו - אם לא כבר גילה - וייפרד ממנו. אבל הוא השתיק את הקול הזה, אמר לעצמו שג'ימין אדם טוב, והעניין שהוא מגלה ביונגי זה כי הוא רואה שהוא עצוב ורוצה לעזור לו. כי הוא פארק ג'ימין, והוא פשוט אדם טוב ומתחשב. ובכלל, ג'ימין אוהב אותו חזרה, למה שלא יאהב? הוא לא מזייף חיוכים, למה שיזייף? הוא מלא מעמיד פני שמח, למה שיעמיד פנים? הכל בסדר בינייהם. הכל בסדר.

זה היה שיעור רגיל. אחד מני רבים. ג'אנג הוסיוק בהה בפארק ג'ימין, שבהה במין יונגי שבהה בלוח במבט חסר חיים. קים טאהיונג המבולבל ניסה להסיח את דעתו של ג'ימין בכך שחפר לו על ג'ון ג'נגקוק, בן זוגו. לא שהוא הצליח בזה, כי יונגי בדיוק נאנח בתסכול וזה הרי הרבה יותר חשוב מכל דבר בעולם, אה, פארק ג'ימין?
קולה של המרצה, שציווה על הסטודנטים להעתיק מהלוח, קטע את רצף מחשבותיהם של הארבעה. טאהיונג גילה שאין לו עט.
"יה, פארק ג'ימין, יש לך עט?" שאל.
"לא, יש לי רק אחד," ענה לו ג'ימין. ואז, ברגע של אומץ, טפח על כתפו של יונגי "יה, מין יונגי, יש לך עט?" שאל.
ג'אנג הוסיוק השתנק בהפתעה. אך מין יונגי רק הסתובב אל ג'ימין, חשף את השיניים במה שהיה נראה כאילו היה אמור להיות חיוך וענה "לא, יש לי רק אחד." ואז סגר את הקלמר שלו, בו היה ניתן לראות שלושה עטים, בנוסף לעט שהיה בידו של יונגי.
ג'ימין נאנח ופנה לשמאלו "קים דו-היון, יש לך במקרה עט?" שאל. הנערה הנהנה והביאה לו עט, הוא הודה לה והעביר את העט לטאהיונג.
הוא העתיק את המילים שכתובות על הלוח בלי ממש להתרכז. עמוק בפנים הוא רצה לצרוח: "יה, מין יונגי! ברור שיש לך עוד עט, כולם ראו! אז למה? כי זה אני, נכון?! כי אתה שונא אותי! אני יודע את זה כבר, יודע טוב מאוד! אבל אתה לא רואה שאני מצטער? אתה לא רואה שאני אוהב אותך? אתה כל כך מאוהב בהוסיוק וכל כך שונא אותי, שאתה אפילו לא יכול לראות שאני מאוהב בך?!"
אבל הוא שתק, והיחיד שיכול היה לנחש על מה הוא חושב היה הוסיוק, שתיאב את העובדה שהוא יכול לעשות זאת. כלומר, מי היה רוצה לנחש ולהבין שבן הזוג שלו מאוהב בבן הזוג שלו לשעבר? ושהרגשות האלה לא הדדיים, כי בן הזוג לשעבר עדיין מאוהב בך? במקום כלשהו הוסיוק העדיף שגם יונגי יהיה מאוהב בג'ימין, כדי שג'ימין יהיה מאושר. אחרי הכל, הוא אוהב אותו, לא? אבל במקום אחר הוא שמח על כך, כיוון שכך ג'ימין שלו. ולמי אכפת שהוא לא מאושר? הוא שלו, שלו ורק שלו.
הוא ניענע את ראשו והמשיך להעתיק מהלוח. נמאס לו כבר מלחשוב. זה היה כל כך... מגעיל. מגעיל ומכאיב ופוגע ואפילו אובדני באיזשהו מקום. כי כשהוסיוק חשב הוא תמיד חשב על דברים עצובים. על דברים שמחים אין צורך לחשוב, הם פשוט שם.
בבת אחת, שלושת הבנים נאנחו בתסכול עמוק, ומאותה סיבה: הבחור בו הם מאוהבים מאוהב במישהו אחר, וזה שובר את ליבם לרסיסים קטנים מלאי קנאה.