R U Happy Now? || YoonMin

2

יכיל פגיעה עצמית לא מפורטת ואיזכור לסקס.

----------------------------------------------------------

הטלפון של יונגי רטט. זה היה סאוקג'ין, אולי הבן אדם היחיד שעדיין דיבר איתו. זה לא שיונגי ציפה למשהו מיוחד, אבל הודעה של "לך תזדיין" הייתה לגמרי בלתי צפוייה. סאוקג'ין אף פעם לא השתמש במילים כאלה, ובטח שלא כלפי יונגי.
לכן, אולי, הוא לא הופתע כשמייד אחר כך צצה עוד הודעה על המסך: "גאד, יונגי, אני כל כך מצטער. נכנסתי בטעות לצ'אט איתך ולא עם נאמג'ון. באמת סליחה."
הוא נשף בבוז. סאוקג'ין ונאמג'ון היו כל כך שקופים שזה עצוב. למעשה, נראה שהיחידים שלא שמו לב שהם מאוהבים זה בזה, היו הם עצמם.
אם ליונגי היו נשארים מספיק רגשות, הוא בטח היה כועס על סאוקג'ין על שלא התוודא כבר, אבל לא נשארו לו. אז הוא פשוט הרגיש פטתי, גם אם לא היה לזה קשר אמיתי לסאוקג'ין. או לכל דבר אחר, בעצם.
הוא לא ידע למה בדיוק, אבל הוא מצא את עצמו בוכה. בהתחלה ללא סיבה ואחר כך מהכאב שאין מי שיהיה בצד שלו, אז מהידיעה הטהורה שהוא לבד ושאפילו סאוקג'ין רק מזייף ולבסוף, כתמיד, מהעובדה שהוסיוק הלך לנחש המקולל הזה - ולא יחזור.
וזה כאב, כל כך כאב, כי הוא מעולם לא עשה שום דבר רע. הוא אהב את הוסיוק בכל ליבו ונתן לו לראות את זה; והוא פשוט השליך את זה לאלף עזאזלים והחליף אותו כאילו כלום. ועוד באחד שהיה ברור שלא אהב את הוסיוק כמו שיונגי אהב אותו.
הוא גישש את דרכו אל חדר האמבטייה, מתקשה לראות מבעד למסך הדמעות שבעיניו, וחיפש אחר הלהב שהוציא מסכין הגילוח אז, מזמן.
כשמצא אותו, הצמיד אותו לפרק ידו השמאלית. רק פעם אחת, לזמן קצר, לא משהו רציני, אבל הכאב הפיזי שחרר אותו מכאב הנפשי. הוא נשם עמוק ומחה את דמעותיו, והחל לדשדש אל מיטתו. זה היה חצות, והוא היה עייף, אז הוא פשוט קרס על המיטה ונרדם.

ג'אנג הוסיוק נאנח בקול כשהוא וג'ימין נפרדו לבסוף. הנער היפהפה הביט בו בעיניים כהות חביבות ובחיוך קורן בשעה שהוסיוק שכב לצידו.
"אני אוהב אותך, ג'ימין." לחש לו.
"גם אני אוהב אותך," לחש לו ג'ימין בחזרה "אבל אני באמת שחייב לחזור הבייתה. מצטער." הוא התרומם מהמיטה וחיפש את הבוקסר שלו בתוך ערמת הבגדים שנוצרה לצד המיטה.
"ג'ימיני..." אמר הוסיוק בקול מתחנן "אל תלך..."
"אני באמת מצטער, אבל אני חייב. ניפגש מחר!" ענה לו וגמר להתלבש, יוצא מהחדר ואחר כך מהבית במהירות.
ג'ימין רץ את כל הדרך לתחנת האוטובוס, ורק כשעה והתיישב הוא הרשה לעצמו לפלוט אנחת רווחה. כל פעם שהוא "עשה אהבה" עם הוסיוק, תחושה כבדה ומרה נחתה עליו. הוא הרגיש כמעט כמו זונה. רק שבמקום כסף הוא קיבל תשומת לב. וזה היה נורא, כי הוא שיקר להוסיוק והוא שיקר לעצמו והוא שיקר לכולם, שיקר שהוא אוהב את הוסיוק כשהוא לא. ובמקום אפל כלשהו, שגדל כל פעם שהעמיד פנים, הוא שמח על השקר.
ודי בזה לבדו בשביל לגרום לו להרגיש רע.

בינתיים, ג'אנג הוסיוק שכב בביתו, וחשב. הרבה אנשים חשבו שהוא לא מסוגל לעשות את הפעולה הזאת, כי הוא תמיד היה שמח ופזיז, אבל הוא אכן היה מסוגל לחשוב. הרבה מאוד, אפילו.
ונכון לעכשיו, הוא חשב על ג'ימין.
משהו מוזר קורא לו, ללא ספק. בימים האחרונים הוא יותר ויותר מוסח מדעתו, הוא מדבר פחות ופחות והחיוכים שלו נראים מזוייפים פתאום. שלא לדבר על זה שבשיעורים, הוא תמיד בוהה קדימה עם מבט של כאב. ישר ביונגי... מחשבה אפלה צצה במוחו, אך הוא מיהר לסלק אותה. זה רק כי ג'ימין יושב מאחורי יונגי, אמר לעצמו וכשהוא בוהה זה כאילו הוא בוהה בו. למה לו לבהות ביונגי?
הוסיוק החליט להפסיק לחשוב. הוא הגיע למסקנה שזה רק מקשה ומכאיב לו. הוא התרומם מהמיטה והלך למקלחת, שוטף את המחשבות האפלות ממוחו ואת הלכלוך מגופו יחד עם זרם המים החמים.