בושם צרפתי

פרק 43

הרץ עובר אותנו במהירות, עוקף אותי ואת ארתור בריצה ונתלה על פאייר, ולוקח לי בדיוק רגע בשביל לזהות את השמלה הבהירה של הבחורה שנתלת על צווארו של המפקד.
"פאייר! אלוהים, אתה נראה נורא... תתיישב, מהר, אני אטפל בך. אל תיכנס ללחץ, הבאתי הכל כבר מהמרפאה--" היא ממלמלת במהירות, מבטה תקוע על פאייר עד שהיא מפנה אל מבטה לעברי ולעבר ארתור.
"אתם! אנגלים מסריחים, תראו מה עשיתם ל--" היא מתחילה לומר בקול תקיף, עד שמבטה נתקע על שני ועיניה נפערות. "אלי?"
"לילי, היי. אני מניחה שזה לא זמן טוב להגיד שלום עכשיו, נכון?"
"אלי!" היא כמעט צורחת לפני שאני מספיקה לאטום את האוזניים, ורגע אחד לפני שהיא עוזבת את פאייר וקופצת עליי בחיבוק דוב שמוחץ ממני את כל האוויר והרצון להמשיך לעמוד פה.
"לילי... אני... לא... יכולה... לנשום..." אני משתנקת, טופחת על גבה מספר פעמים עד שהיא משחררת אותי, מביטה בי בחיוך רחב.
"אלי אלי אלי! כל כך התגעגעתי אלייך! איפה היית?"
"אלי?" ארתור מגחך לרגע, הוא נראה כאילו הוא נרגע מכל עניין הבוגד, לפחות בינתיים. "חשבתי שקוראים לך אליזבת'."
"שלא תעז לקרוא לי ככה. אני שונאת את הכינוי הזה," אני כמעט יורקת את המילים לעבר ארתור, אבל מחזירה את מבטי לכיוונה של לילי. "אה... זה סיפור מאוד מאוד ארוך, אספר לך בהזדמנות. מה את עושה פה?"
"חיפשתי את פאייר, כמובן!" היא אומרת בחצי חיוך, שנמחק ברגע שהיא מבחינה בו. "לא ידעתי בדיוק היכן המלחמה אמורה להתרחש, אבל... אבל עשיתי את המיטב בשביל לגלות איפה הוא! שאלתי את השומרים ואת המפקדים, ואפילו הגעתי בטעות לשדה שבקצה השני של העיירה..."
אני מביטה בה, כמעט ומחייכת חיוך קטן. אם להיות כנה, אני אפילו יותר משמחה על כך שהיא נשארה בדיוק אותו הדבר: אני עדיין יכולה להבחין בתמימות הילדותית אשר ניגרת מדבריה, הטון המתלהב אשר נשמע תוך כדי שהיא ממשיכה להסביר על דרכה לפה, ועל הדאגה בה היא מתנהגת כשהיא מתיישבת ליד פאייר, מנקה בעדינות את פניו בעזרת מטפחת לבנה.
"אלי. בואי איתנו הביתה." לילי אומרת לפתע.
"א-אה?" אני מטה את ראשי הצידה. "הביתה? למה את מתכוונת?"
"אנחנו הולכים לחזור בקרוב לאמריקה, לבית שלנו. פאייר יבוא גם, ונוכל להמשיך לחיות שם שלושתינו. עכשיו שהסתיימה המלחמה... פאייר לא חייב להישאר פה. אני לא חייבת להישאר פה, ואני רוצה שתבואי איתנו."
לחזור... הביתה?
אני לרגע חושבת על כך שבטח פאייר לא ישאר בחיים בשביל לשוט איתה חזרה לאמריקה, כי הוא בכל זאת האויב.
"היא לא יכולה לחזור," ארתור אומר לפתע. החיוך שהיה עד לפני רגע על פניו נמחק לחלוטין, כאילו לעולם לא היה שם קודם. "אני לא יודע מה הקשר שלכם איתה, ואת זה אני הולך לבדוק מיד אחרי שנחזור לספינה, אבל אליזבת' היא חלק חשוב מהצוות שלנו. אנחנו צריכים אותה בספינה, לפחות לזמן הקרוב."
"צריכים אותה? בספינה? חלק מהצוות? אלי, את בצד שלהם?" לילי נשמעת מופתעת, מביטה בי.
"אני לא בצד של אף אחד, כבר אמרתי את זה. אבל כן, אני חלק מהצוות עכשיו. ובמיוחד בזמן הזה שאחרי המלחמה... והעבודה שלי..." אני נאנחת.
"אה הא! זאת הילדה הטובה שלי. היא יודעת מה היא צריכה לעשות." ארתור מחייך לעברי.
"אני לא ילדה ולא שלך, ואם אתה רוצה שאשאר, אני מציבה תנאי." אני מניחה את ידיי על מותניי.
"תנאי?"
"כן. תנאי. אני אשאר ואעשה את העבודה שלי, אבל לילי ופאייר יצטרפו לצוות של הספינה. נכון שפאייר אוייב שלך, אבל איזה כבוד תקבל אם תהרוג אותו סתם כך כשאתה יכול לקחת אותו כשבוי שלך ולהפיק מזה תועלת? כשהוא יחלים הוא יתחיל לעבוד בצוות של הספינה כמו כולם, ויתחיל גם להילחם בשבילנו. הוא איש צבא חשוב, ולהסית אותו לצד שלנו יהיה רעיון מאוד חכם- גם מבחינה צבאית וגם מבחינה מדינית. ולילי..." אני אומרת, מסיטה לרגע את מבטי אליה. "לילי לומדת רפואה, ואתה יודע שחסרים לנו אנשי מקצוע בספינה. המלחמה הזאת גבתה כל כך הרבה פצועים, ולילי תוכל לתת להם טיפול הולם למצבם."
יש שתיקה למשך כמה שניות. אני מרגישה את המבטים של כולם נעוצים בי, ואני מרגישה את פעימות הלב שלי מטפסות בקצב.
ארתור נראה מהורהר. "טוב, זה הוגן מספיק בשבילי. לילי, קוראים לך? תרימי את החבר שלך ותובילי אותו לספינה. הצטרפי לצוות הרפואה, טפלי בכולם וכשאבוא תבדקי את מצב הרגל שלי. האם אני ברור?"
היא מהנהנת, מצדיעה לכיוונו. "איי איי, קפטן! לפקודתך!"
ארתור מגחך. "אפשר לוותר על זה. ופאייר... יש לך מזל שאליזבת' הביאה את הרעיון הזה. אתה חייב לה. אם אתה לא תתנהג כראוי... אני לא צריך להגיד לך מה יקרה."
פאייר מהנהן, משתעל שוב ונתמך בלילי כדי לעמוד. רק לחשוב איזו בושה הוא מרגיש בכך שהאויב שלו מציל את חיו ואת חיי אהובתו...
"אם הכל מובן, נחזור לספינה," ארתור אומר, לא אומר כלום לנוכח העובדה שאני בטח נראת מופתעת מההסכמה המהירה שלו, וידו נכרכת שוב על כתפי. "נלך?"

"רציתי להודות לך." אני אומרת תוך כדי הליכה. "על זה שהסכמת ללילי ופאייר להצטרף אלינו. אני יודעת שאני צריכה לספק לך הסברים, ואני מבטיחה שאתן לך אותם ברגע שהכל ירגע קצת."
"זה בסדר. הפחדתי אותך שם?" הוא שואל, ידו עדיין כרוכה סביב כתפי.
למשך כמה הרגעים הראשונים אני לא אומרת כלום, נותנת לו להמשיך להיתמך בי.
המבט שלו בעיניים כשהוא דיבר על הבוגד כן הצליח להרתיע אותי קצת.
"למען האמת? כן. קצת הפחדת אותי. לא חשבתי שתהיה מסוגל לזה."
אני רואה את ג'יימס מרחוק. הוא מדבר עם מלח, וכשהוא מבחין בארתור הוא מתחיל להתקדם לכיווננו.
ארתור מגחך לרגע בעייפות, מעביר את אצבעותיו על צד ראשוי ודוחף אותו בעדינות לכיוונו, מחכך את אפו בשערי.
"אני מצטער, אהובה. לא התכוונתי לגרום לך לפחד שם. פשוט... האנשים שלי הם אנשים טובים. את מכירה אותם, אליזבת'. את יודעת שהם לא יעשו דבר כזה."
אני מסמיקה לרגע מהמגע הפתאומי של ארתור, כמעט דוחפת אותו לעבר ג'יימס שנעמד לידינו, עוזר לארתור להתייצב בשנית. "אני יודעת. יש לך מזל שהיית נחמד היום ושאתה צולע, אחרת הייתי זורקת אותך על הרצפה."
הוא צוחק צחוק שנקטע באנקת כאב כשהוא עובר למשמרת של ג'יימס, מבטו נודד לעבר הרגל הפצועה והמדממת שלו. "יש לי בהחלט מזל, אה?"

לילי ופאייר כמה מטרים קדימה ממני בדרך חזרה לספינה. ידה של לילי מונחת על גבו של המפקד והיא מדברת איתו בשקט. טוב, לא בדיוק שקט, אלא שקט שאופייני ללילי- דיבור בטון בינוני ואיטי.
אני יודעת שאין לי ללכת הרבה עד שאגיע לספינה, ומחליטה שאנצל את כמה רגעי השקט האלו עד שאצטרך להתחיל לעבוד את העבודה הקשה באמת- לדבר עם המלחים, להקשיב להם ובככלי לטפל בספינה... הכל פשוט מרגיש לי כמו כאב ראש רחוק.
בדרכי אני נתקלת בגופה. זה לא מפתיע אותי בהתחלה- הרי נתקלתי בהמון גופות במהלך הקרב הזה, ובהחלט הייתי מוכנה לפגוש עוד אחת, גם אם היא מהצוות שלנו.
הייתי מוכנה לפגוש כל גופה שהיא לא זו.

אני מניחה את ידי על פי, גופי מתחיל לרעוד. אני מנסה לבחון כל פרט בתקווה שאולי אני טועה, אולי סתם התחלתי להזות מרוב הדאגה או מכמות המים המעטה ששתיתי, אבל השיער השחור והעיניים החומות והבגדים והנעליים והכל מסתובב לי בראש ואני מזהה את הגופה לא בגלל שהוא איתי בספינה ולא בגלל שדיברתי איתו פעם או פעמיים במהלך העבודה שלי אלא זהיתי אותה בגלל שזה באמת הוא.
זה ג'ייק.
זאת הגופה של ג'ייק.

:D