ᴅᴀʀᴋ || ᴊᴜɴɢᴋᴏᴏᴋ

Chapter 1

babyyin Thank you for letting me translate your story!!!❤
________________________________________

"סוהיון!" כאשר אני ואימי נכנסו לדירתה של סבתי, היא בירכה אותי עם שמי הקוריאני.
ריח מוכר של בית אסיה פגע בחושיי באופן כמעט מידיי. כן, חזרתי לדרום קוריאה.
"מה שלומך?"

"אני בסדר, תודה!" עניתי בקוריאנית עם מעט היסוס, תמיד השפה הזאת לא באה לי באופן טבעי. לקח לי כמה דקות לעביר במחשבותיי מאנגלית לקוריאנית. אני באמת אצליח לשרוד פה?

"את כל כך גבהת!" היא המשיכה, מלטף את כתפיי בעוצמה רבה שלא מתאים לאישה בגילה. "ורק סיימת לימודים. אה ושמעתי, אוניברסיטה הלאומית של סיאול, אה? זה בית ספר טוב! את בטח חכמה, בדיוק כמו אימך."

הצלחתי להגניב חיוך מאולץ. אתה מרגיש מרירות שאתה ניקרא חכם. זה הזכיר לי את כל מה שקרה.

התקבלתי לאוניברסיטת החלומות שלי, שעבדתי בשבילו כל כך קשה. כשקיבלתי את המכתב, במשך שבוע בכיתי בכי של אושר.
אמא הייתה שמחה בשבילי, זה היה הנושא שיחה שלנו בהכל. זה היה נראה שהחיים שלי סוף סוף הולכים בכיוון הנכון. כל אותם לילות שנעדרתי ממסיבות, שישבתי בבית לבד ולמדתי, בסוף השתלמו! פעם ראשונה בחיי, הרגשתי מאושרת לחיות, ואני שמחתי בשבילי.

אבל סבא שלי ניפטר מיד לאחר סיום הלימודים שלי, ואמא הייתה צריכה לחזור ולתמוך בסבתא, ומסיבה כלשהי גם אני הצטרפתי לתמיכה הזאת.

אני לא משוגעת, אבל זה היה נראה כאילו אני כן. ויתרתי על העתיד שלי בשביל לא לאכזב את המשפחה שלי שתמיד מצפה ממני ליותר.
המצפון שלי לא הרשה לי לרחם על עצמי, כי אני הולכת בשביל המשפחה שלי. פשוט הייתי חייבת, אתם יודעים, לעבור לצד השני של העולם, לדבר בשפה אחרת, לוותר על האוניברסיטה שלי, להתרגל לאנשים שקוראים לי בשם הקוריאני שלי, ולא בשם
שלי, סקרלט. זה שהייתי חיה איתו, אין סרקזם, אני נשבעת.

למה עשיתי את זה? אני עדיין לי יודעת. באותו רגע זה הרגיש כמו אינסטינקט, אם כי אני לא יודעת איזה סוג של אינסטינקט גרם לי לוותר על אוניברסיטת החלומות שלי. אני אפילו לא מאמינה באינסטינקט הזה, זה כאילו שמישהו לחש לי באוזן להסכים. זאת הייתה הרגשה מוזרה, הרגשתי שאני צריכה לוותר על זה.
כאילו נגררתי לדרום קוריאה ללא רצוני, אבל זה לא היה כך.

חוויתי דברים כאלה בעבר. להיות אנוכי ואמפתי לא היה יוצא דופן עבור הרבה אנשים, אבל זה היה נראה כאילו לא היה טיפת אנוכיות אצלי. אני תמיד חושבת על אחרים, גם אם זה גורם לי בעיות. אצלי, כל אחד היה יותר חשוב. אמא האמינה שנועדתי להציל את העולם, אבל אנשים היו מנצלים אותי. זה היה פשוט חלק ממני, זה לא היה מוסבר, אף אחד לעולם לא טרח לשאול אם זה בסדר, הם הסתכלו על מה שטוב להם.

"אמא, תני לג'יון לסדר את חפצייה לפני שאת תוקפת אותה!" אימי ג'יונג, גיחכה קלות.
סבתי נאנחה ומיהרה אל המטבח, בטח היא מבשלת מאכלים קוריאנים. ניצלתי את ההזדמנות וגררתי את המזוודה לחדר החדש שלי, אשר לא היה מרווח כמו החדר הישן שלי.
הבגדים ניכנסו לשידה, השמלות והמעילים נכנסו לארון, כל מוצרי הטיפוח סודרו בחדר האמבטיה. שבוע קודם לכן, הסבלים העבירו הכל לדרום קוריאה, כך שהחדר שלי הוא בגירסה המוקטנת לחדר הישן שלי. היה שם אותו מיטה לבנה עם סדינים בצבע ירוק פסטל, שידה לבנה עם מראה גדולה, ושולחן עץ עם מגירות שתמיד אהבתי לזרוק שם דברים מוזרים.