החיים הם מה שקורה כשאנחנו נותנים לעצמנו לסטות מהתכניות שלנו, זו הייתה המחשבה הראשונה שהתעוררתי איתה בבוקר.
ככה זה נשמע כשאני מנסה לשכנע את עצמי שבחרתי נכון, כשאני יודעת בכל חלק בגוף שלי שאני עושה טעות.
התהפכתי במיטה מכבה את השעון המעורר שלי, השעה 7:00 ואני צריכה להתארגן לעבודה, הודעה חיכתה לי מאתמול בלילה 'רק שתדעי, שיש לך את השפתיים הכי מתוקות בעולם' נשמתי עמוק מחייכת לעצמי. בכל סיטואציה אחרת הייתי צוחקת על הודעה כזאת, זורקת איזו עקיצה על כמה שזה קיטשי ומעלה לי את מה שאכלתי אתמול בערב, אבל זה לא. זה רק הוציא ממני חיוך דבילי לחלוטין.
ליהי עוד ישנה והבית שקט לגמרי, אני מדליקה את הטלויזיה ושמה רדיו שינגן לי בזמן שאני מתארגנת, התארגנתי על אוטומט, הראש שלי במקום אחר לחלוטין, בשיחה שלי ושל חן אתמול. במה שהיא משדרת, בחידה שהיא כאדם.
היא שונה מכל מי שהכרתי, היא לא גדלה בבועה, היא נחשפה להרבה רוע שיש בעולם ורואים עליה, היא לא צריכה להגיד את זה. את התמימות שלה גזלו ממנה מזמן.
היא בת אמצעית לארבעה אחים, אחות גדולה שכבר נשואה, אח גדול, היא ואחיה הקטן, היא מדברת על המשפחה שלה כאילו הם הילדים שלה, אפילו אלו שגדולים ממנה. לי יש רק אח קטן, הוא בקרוב יהיה בן 18 והוא טמבל. אני אוהבת אותו, באמת, אבל יותר מידי זמן איתו ואני מתחילה לתכנן דרכים להעלים אותו בלי שישאלו שאלות.
הטלפון שלי צלצל בזמן שהתאפרתי, זה הסימן לכן שהשעה 7:45 ואבא שלי מתקשר להגיד בוקר טוב, הוא כבר למד שהזמן היחידי שאני אולי יענה לו זה בשעות האלו, מהרגע שאני מגיעה לעבודה אפשר לשכוח ממני.
"בוקר טוב ילדה שלי"
"בוקר טוב לך אבא, מה המצב?" עניתי בחיוך, אני אוהבת את השגרה הזו שלנו
"הרוב טוב, איך החיים בעיר? עוד קוסמים לך?"
"כרגיל, אבל מעריכה את ההתמדה שלך בנושא"
"אולי בוקר אחד תפתיעי ותגידי שנמאס לך ואת חוזרת, עד אז, את זוכרת שאנחנו באים בשישי נכון?"
הלב שלי הפסיק לפעום לרגע כשההבנה הכתה בי שהיום יום רביעי והמשפחה שלי באה בשישי לארוחת ערב ושכחתי מזה לגמרי
"וודאי שאני זוכרת, איך אני יכולה לשכוח?"
"יופי, אנחנו נגיע ב18:00"
"אחלה, ניפגש, מה שלום רז, עדיין לא עושה כלום?"
"אל תהיי כל כך קשה עם אח שלך ילדונת, הוא לפני גיוס"
"אבא, לפני הגיוס עבדתי כמו חמור כדי שאני לא אצטרך לחיות עליכם כחיילת, הוא עוד לא חייל ואתם עדיין מממנים לו כל נוד שהוא רוצה"
"עזבי את זה, הכל בסדר, יום טוב ילדתי"
"יום טוב אבאל'ה"
***
ВЫ ЧИТАЕТЕ
האור שבחוץ
Любовные романыמשיכה היא כוח מוזר. קשה להסביר אותו, הוא בלתי נראה , אבל באותו רגע נדמה היה לי שיש לו צבע משלו. צבע שאין לו שם. מתי באבולוציה פיתחנו את החלק הזה בנו? החלק הזה שקובע למי אנחנו רוצים להתקרב ולמי לא. למגע של מי אנחנו מצפים, משתוקקים, ומהמגע של מי אנחנו...
