האור שבחוץ

יולי 2008

יולי 2008 צפון

אני מתגנבת החוצה לבושה בטרנינג גדול בלי כלום מתחת וגופיה, מסמנת לו שיצא זריז ובשקט.
השעה 6:45 בבוקר ועוד בדיוק 15 דקות השעון של אבא שלי יצלצל.
אין לי שום כוונה להכניס את עצמי לסיטואציה המביכה הזאת.
אני מלווה אותו לרכב שלו, הוא מושך אותי לחיבוק, יד גדולה חובקת את הלחי הימנית שלי עד מאחורי האוזן. המגע הזה יוצר תחושה של ביטחון. אבל אני יודעת שהכל זמני, שום דבר הוא לא לנצח עדיף להנות ממה שיש לאסוף זכרונות ולהמשיך הלאה.
כל מה שישאר ממנו זה הציון שאני ייתן לו בספר הקטן והשחור.
אבל הוא לא בחור כזה, הוא מרגיש אליי משהו, וזה לא משנה אפילו לא בטיפה את סוף הסיפור.
כי הוא גר בירושלים, ואני בצפון. ואני בת 19 ואני עוד רגע מתגייסת. וגם הוא בצבא. אז זה לא משנה. אז מה שישאר ממני יהיה זכרון של לילה. של היד שלו על הלחי שלי, שנתנה לי תחושה של ביטחון.
ואז הוא הלך.
ובבוקר כל מה שאני סיפרתי לחברות הסקרניות שלי זה שהוא קיבל ציון טוב. אפילו טוב מאוד.
אני בת 19, אני בלונדינית, אני יפה, ואני עושה כל מה שרק בא לי.
אבל מה אם בא לי יותר?

יולי 2008 ירושלים

אני טורקת את הדלת בדרך החוצה, נכנסת באגרסיביות לרכב ומתניעה. שניות אחר כך אני כבר על הכביש במהירות שיא. מתעלמת מהאנשים שאני חותכת בכביש, מקללת את כל מי שצופר לי ולוחצת על הגז עד שאין יותר על מה ללחוץ.
מגבירה את המוזיקה עד הסוף וזורקת את הטלפון למושב האחורי.
שלא תעז להתקשר אליי עכשיו!!! לא אחריי שהיא הביאה אותי למצב הזה !!
לא אחריי שהיא גרמה לי לאבד את העשתונות שלי ברמה הזאת!
הדם מטפטף מהיד שלי, טיפות קטנות שנופלות ונספגות במכנס שלי.
היד שלי לבנה מהעוצמה שאני מחזיקה את ההגה וזה רק מגביר את הדימום.
לא אכפת לי
אני לא מרגישה כאב
אני לא מרגישה כלום
אני מרגישה רק את המנוע ואת הבסים של המוזיקה.
מי היא שתגיד לי איך לנהל את החיים שלי??
אף אחד
אף אחד לא יגיד לי איך לחיות, עם מי להיות ומה לעשות.
לא טוב לך- תקומי ותלכי. אם היא תלך כניראה שהיא לא מספיק טובה בשבילי.
אני לא יודעת כמה זמן נסעתי, מספיק כדי להרגיע את הגוף הרועד מעצבים שלי.
אני עוצרת בתחנת דלק ונכנסת לקנות בקבוק. שיהיה בבית. המוכרת רואה את היד שלי ומציעה מפית.
האינסטיקטים שלי נכנסים לפעולה.
אני לוקחת את המפית מהיד שלה עם חצי חיוך על הפנים, נוגעת מעט ביד שלה בזמן שאני לוקחת את המפית.
היא מסמיקה ואני מתעצבנת.
הכל אותו דבר.
הכל קל וחסר פואנטה.