האור שבחוץ

מאי 2016

"זאת ממש לא סיבה מספיק טובה בשבילי" נהמתי בטון תוקפני לנייד שלי, מתחילה לאבד סבלנות "אבל טליה באמת שסיימתי אבל המחשב נפל ולא הספקתי לשמור את הדברים! אני צריכה עכשיו להתחיל מההתחלה" "מעולה, כבר שבועיים אני חוזרת על עצמי כמו תקליט שבור- היום בערב יש לי את זה במייל, ממש לא מעניין אותי איך תעשי את זה אבל שזה יקרה. נקודה." שמעתי אנחת תסכול וכניעה מהצד השני.
עוד כמה שניות של שתיקה שבה אדר מנסה לחשוב אם יש עוד משהו שביכולתה לעשות כדי לרכך אותי ולנסות להשפיע על החלטתי עד שקטעתי לה את חוט המחשבה "בהצלחה אדר" וניתקתי.
אני אדם סבלני, באמת. אבל כשזה מגיע לגבולות שלי אני יכולה להיות מאוד לא נעימה, וכולם יודעים את זה.
תוך כדי השיחת טלפון המיותרת שניהלתי עכשיו פתאום ראיתי שהגעתי למשרדים שהיו פעם שלי, בשלביי הראשונים בחברה.
המשרדים באזור הזה בנויים במין ריבוע משרד מול משרד פנים כלפיי פנים הריבוע, בכל שורת משרדים- צלע של הריבוע לצורך העניין, עסקה מחלקה אחרת מהצלע לידה, אבל המבנה הזה יצר מעין קרבה שבשום סיטואציה אחרת לא הייתה קורית.
שכן אין להם ממשק מקצועי אחת עם השניה, כל מחלקה בשלה, כמו ממלכה קטנה של המנהל של אותה מחלקה.
מחוץ למשרדים שהיו פעם שלי, כמנהלת מחלקה, עוד היו הספות שהבאנו, ספות שהייתי יושבת עליהן עם אנשיי לפעמים גם עד 3:00 בלילה, לעיתים רחוקות בגלל שעבדנו עד השעות האלה. לרוב פשוט ישבנו, צחקנו על היום שעבר, על כל מה שלפני כמה שעות הרתיח אותנו וגרם לדם שלנו לעלות לפנים.
התגעגעתי לזה הרבה פעמים, כשקודמתי לפני 4 חודשים באמת שמחתי, מי לא שמח כשרוצים לקדם אותו? תופחים לו על השכם ואומרים לו "הוכחת את עצמך, הגיע הזמן להמשיך הלאה".
כבר לא ישבתי עד 3:00 היום. עם מי אני ישב? אני והמזכירה שלי?
לא תודה.
מצד אחד תמיד טוב מה שנקרא -להיות קרוב לצלחת-
הימים שלי התנהלו בעיקר בין ישיבות מנהלים בכירים לביצוע משימות במשרד, המזכירה שלי ידעה בדיוק איך אני אוהבת את הקפה שלי ומתי, מתי מותר לדפוק על הדלת ומתי ממש לא כדאי, מתי להעביר לי שיחות למשרד ומתי להגיד שאני לא נמצאת ולבקש בנימוס אם ירצו להשאיר הודעה.
אנשים נרתעים ממני, נהייתי אדם קשה. תמיד הייתי אדם קשה אבל בשנים האחרונות זה הועצם, אני לא יודעת אם זאת האחריות שגרמה לזה, הכוח שנלווה לתפקיד או החוויות שחוויתי במהלך השנים האלו. אבל זה קרה,
והאמת? אהבתי את זה.
אהבתי שכל פעם שמגיעים עובדים חדשים בגל 'גיוסים' לחברה הם עברו אצלי תיאום ציפיות כולם ביחד.
הייתי מתחילה בהצגה עצמית שלי, מודעת לזה שאני מדברת מהר מידי, אומרת להם שיעצרו אותי אם זה קורה אבל יודעת שאף אחד מהם לא יעשה את זה.
הייתי עולה על הבמה בחדר הרצאות המעוצב בצורה מינימליסטית שלנו, עם העציץ פלסטיק שנראה אמיתי לחלוטין בפינת החדר, הוילונות הלבנים והכיסאות הנוחים בגוון כחול כהה.
השיער הבלונדיני הבהיר שלי אסוף בפקעת מושלמת על הראש שלי, תפוס בסיכות ומחוזק הקרם לשיער. תסרוקות שלומדים לעשות בצבא.
אני מתחילה בהצגה עצמית "אני טליה גל, סגנית מנהלת שיווק ופרסום אחראית על איתור צרכים בחברה." שם מפוצץ. אני יודעת.
מהשלב הזה אני יודעת שהם מרותקים אליי, ללק האדום שתמיד מושלם, לאודם האדום שתמיד מושלם, לג'קט התואם לחצאית בגוון כחול כהה, כהה יותר מהכיסאות עליהם ישבו, לנעלי עקב השחורות שמשמיעות צליל נקישה עם כל צעד שלי ומושכות עוד יותר את תשומת ליבם.
אני לא בחורה קטנה, 1.63 מ' של בחורה לא קטנה, אמנם לא הכי גבוהה, אבל בשביל מה הציאו את העקבים אם לא בשביל זה?
זה לא הגובה שלי שמשך והרתיע בו זמנית אנשים אליי, זה המבט שלי כשאני פוגשת אנשים חדשים, מבט חודר, בוחן שנאמר לי עליו שמשווה תחושה כמו שמפשיטים לך את הנפש.
אני מדברת על החברה בתור "ה-חברה" ועליהם בתור "חלק אינטגרלי ב-חברה" שאם חלק לא ייתן את כל כולו או יבצע עבודה על שלא על הצד הטוב ביותר הרי שהוא פוגע בנראות, איכות ומוניטין החברה.
עד שאני מסיימת הקהל מתחלק מנטלית לשתי קבוצות , האחת-נלהבת עם קוצים בתחת שמתים להתחיל, להוכיח ובעיקר להתחנף אליי ולגלות אם יצליחו להתחבב עליי, והקבוצה השנייה - טוב, אותם לא נראה שוב. אנשים בינוניים שלא חושבים שיעמדו בלחץ ובדרישות שהצגתי.
מעולה, ככה אני אוהבת את זה, לסנן את החלשים מלכתחילה, בלי לבזבז עליהם זמן, מאמץ וכסף.