בושם צרפתי

פרק 38

הבר ממשיך להתמלא, ואני עומדת מהצד ומביטה בכולם. חלקם ניגשים לדבר איתי וחלקם אומרים לי שלום ידידותי והולכים לתפוס מקומות ישיבה. אני מדברת על כמה מלחים, ורק תוהה מה לוקח לוויליאם וג'ייק להתעכב כל כך. הם היו אמורים להיות פה כבר ממזמן.
כשהם מגיעים, שלושתינו מתיישבים בסמוך לאחד השולחנות ומחכים.
אנחנו מדברים בשקט, עד שג'יימס מתקרב אלינו.
"יש פה מקום פנוי?"
"כל עוד אתה מבטיח לספר לי אחר כך את הסיפור שהתחלת על ארתור."
הוא מחייך לעברי. "מוסכם."
הוא מתיישב לידי, מביט לעבר כמה אנשים שמתרוצצים.
"הם באמת הולכים להכין את זה שוב?" הוא נאנח.
"את מה?" ג'ייק שואל.
"את הבמה המאולתרת הזו."
"במה מאולתרת? אני אפילו לא מבין למה צריך אותה בכלל. הרי בכל מקרה כולנו יושבים, וארתור גבוה מספיק בשביל שכולנו נוכל לראות אותו." וויל מוסיף.
"כנראה שיש לארתור משהו עם לעמוד על קופסאות." ג'יימס אומר, מגחך. "זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה."
"יש לו משהו מיוחד עם כל דבר, במיוחד עם האגו שלו," אני מוסיפה בגלגול עיניים שאני באמת רואה את ערימת הקופסאות הקטנה.
"זה גם נכון. אני מכיר אותו יותר מידי זמן בשביל להעיד." הוא מגרד בזיפיו.
אנחנו שומעים כיחכוח חזק בגרון, ומפנים את מבטינו לעבר מרכז המקום.
ברנרד עומד שם. כרס הבירה שלו מקפצת עם כל צעד שהוא הולך, והעיניים הכהות והריקות שלו עוברות בין כולנו, עד שמבטו ננעץ בכולם.
"מלחים יקרים, אנשי כבוד, עבודה ומוסר, ואליזבת'," מבטו משתהה עליי, ואני מגלגלת את עיניי.  "כולנו התאספנו כאן היום בשביל שנוכל לדון בכמה דברים אחרונים לפני הקרב שאליו נצא עוד כמה שעות. אנחנו נעגון בנמל עוד כחצי שעה ואז נתחיל במתקפה, ומשם נתחיל לנוע לכיוון פריז. כמובן שאני לא בן אדם אשר יכול לענות לכם על כל השאלות- הייתי עונה אם השכר שלי היה גבוה יותר. אבל עכשיו, קבלו את הקפטן שלכם... ארתור."
מחיאות כפיים והרעות קולניות נשמעות מכל עבר, וג'ייק ואני מחליפים בינינו מבטים.
ארתור נעמד במרכז, מחייך חיוך מלא ביטחון אל כולם.
"ערב טוב, בחורים. ואליזבת'," הוא קורץ לעברי. "כמו שכבר ראיתם וכמו שכבר ברנרד דאג להבהיר עוד לפניי, אנחנו בקרוב עוגנים. אספתי אתכם כאן מכיוון שאני רוצה להבהיר להם כמה דברים חשובים בנוגע למה שהולך לקרות לפני ובמהלך המלחמה. לפי התכנון... טוב, שלי, אנחנו מתכננים עכשיו להגיע לצרפת, להשתלט על הגבול ולפלוש כמה שיותר מהר לצרפת לפני שמשהו רע יספיק לקרות. אנחנו הולכים לעגון בדייפ ולנוע לכיוון פריז. עד אז יגיעו לשם חיילים והאנשים הרגילים יסתגרו בתוך הבתים. אנחנו נכבוש את פריז, נישאר שם כמה ימים, ואחרינו תגיע עוד ספינה של מלחים אנגליים אחרים אשר יישבו את העיר. מי שירצה יוכל להישאר שם, והשאר יחזרו איתנו לאנגליה."
ג'יימס נאנח, מעביר את ידו בשערו. "הוא יותר מידי בטוח בעצמו."
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת בעניין, מביטה בו.
"יש לי תחושה שזה ייגמר לא בטוב. הוא פזיז, ארתור. הוא קפטן טוב, אבל... אני לא בטוח שזה רעיון חכם."
עוד אחד שחושב שהרעיון הזה יוביל אותנו לאבדון!
"תקשיב, ג'יימס. יש לי רעיון."
הוא מביט לעברי. "קדימה. ספרי לי."

ג'יימס הבטיח לי שהוא זה שיעסיק את ארתור, ולכן אני חומקת במהירות מהנאום שלו. הוא היה נלהב כששמע על הרעיון שלי, וזה גרם לי להרגיש אפילו יותר בטוחה במה שאני עושה ולסמוך עליו.
מרוב שמרגישה בטוחה, אני אפילו לא מהססת לפני שאני פורצת את דלת חדרו בפעם השניה או השלישית כבר בכל שהותי פה.
אני פותחת את ארון הבגדים שלו, ומוציאה כמה בגדים שאני מוצאת באקראי. אני לובשת אותם מעליי אפילו בלי להוריד את מה שאני לובשת כרגע, כי בכל זאת המבנה הפזיולוגי שלי הוא של נקבות ואני צריכה להיראות טיפה יותר גברית ולהראות שיש לי קצת יותר מסה של גוף. בנוסף לכך, הבגדים של ארתור ככל הנראה יהיו ענקיים עליי ואני מקווה שהחולצה והמכנס שאני לובשת ממתחת יצליחו להסוות את זה בצורה כזו או אחרת.
ומתברר שאני צודקת, כי הבגדים האלו באמת ענקיים עליי, אבל עדיין לא במידה כזו שרואים את זה כל כך. להשאיר את הבגדים שלי ממתחת היה רעיון חכם.
אני מהדקת את המכנסיים השחורים על החור האחרון של חגורה חומה, תוחבת את החולצה הלבנה של ארתור לתוך המכנס במידה כזו שזה יטשטש את החזה שלי (בצורה דיי מוצלחת, אפשר להגיד. כנראה שיש יתרונות בחזה קטן) ושמה מעל זה מעיל שאולי נראה טיפה ארוך עליי, אבל ככה זה בערך צריך להיות.
אני לוקחת את אחד הכובעים שיש לו בארון ושמה אותו על ראשי, תוחבת את רוב שיער הראש שלי בתוכו.
במבט אחד על עצמי, אני באמת כמעט נראת כמו גבר. מקסימום אגיד שאני רק נער בן עשרים עם בעיות גובה ושזה המסע הראשון שלי. זאת לא תהיה בעיה.

למשך כמה רגעים אני מנסה להיראות רצינית מול המראה. אני לא נראת רע בתור גבר. אולי גבר נמוך, אבל עדיין גבר.
רגע לפני שאני פורצת בצחוק, אני שומעת רעשים וחומקת במהירות מחדר השינה שלו אל תוך המסדרון.
במהלך ההליכה במסדרון, אף אחד לא מסתכל עליי יותר מידי. אני מסיקה שהאסיפה נגמרה, ותוהה בין לבין אם לא אומרים לי כלום מכיוון שלא מזהים אותי, או בגלל שיודעים על התוכנית שלי ולכן לא שואלים יותר מידי שאלות.
הבחור הבא שאני פוגשת הוא ג'ייק. הוא מביט בי למשך כמה רגעים, ולוקח לו טיפה זמן עד שהוא קולט.
"אליזבת'?!"
"בכבודי ובעצמי," אני מנסה להגיד בקול הכי גברי שאני מצליחה להפיק, אבל נשמעת כמו ברווזון אמבטיה שלחצו עליו יותר מידי חזק.
לעזאזל.
ג'ייק צוחק. "אלוהים, זה נראה מעולה. הדבר הבא שצריך לעשות זה רק לעבוד על הקול הגברי שלך."
ואני לא מתחרטת על האגרוף בצלעות שהוא מקבל מאוחר יותר כשאנחנו הולכים לסיפון, ורגע לפני שאני מבחינה בקווי המתאר של היבשה באופק.
הגענו.
אין מפה דרך חזרה.