עברו שלושה ימים מאז שהגעתי לצימר. קניתי תיק גב ושמתי בתוכו בגדים ואוכל. אני צריכה להתחיל ללכת.
אין לי בדיוק תוכנית פעולה או איזשהוא מושג מה הולך לקרות.
ביומיים האחרונים דין עבד על מציאת המיקום של בנג׳מין. הוא גם עבד במקביל על הסתרת המיקום שלי.
הוא אמר שהכוח שלי, הכישרון שלי, מתחיל להתחזק ולהתפתח והרבה אנשים או יצורים, יותר נכון להגיד, מתחילים לחפש אותי.
אני עדיין מנסה לעכל את הכל. מלאכים, גן עדן ויצורים על טבעיים קיימים. וכמוהם קיימים גם שדים וגיהנום.
דין סיפר לי קצת עליהם. שדים משתלטים על הגוף של בני אדם, וחיים דרכם. הנשמה של האדם נשארת כלואה בתוך גוף, עד שהשד יוצא או מגורש ממנו או שהנשמה מתה, וזאת הסבירות הגבוהה יותר.
ההבדל בין ההשתלטות של השדים על הגוף לבין הכניסה של המלאכים אל הגוף היא במילה כניסה. מלאך חייב לקבל את האישור של האדם והם יעזבו את גופו כשהוא ירצה בכך. פשוט ככל שזה נשמע ברוב המקרים הנשמה של האדם נעלמת בתוך הגוף, לתוך פנטזיה או אשליה שהמלאך יוצר.
״קלייס.״ הקול של דין הפר את הדממה בחדר ונבהלתי. הוא הצליח להגיע אליי אז ההרגשה שהוא נמצא חזרה אבל הוא עדיין יכול לדבר איתי.
״מצטער,״ היה נשמע שמצטרף גיחוך לסליחה שלו. ״זה בסדר.״ השבתי. ״מצאתי את בן. הוא הגיע ללונדון, לסגור כמה עניינים פתוחים.״ הנהנתי.
״יש בקתה קטנה שממוקמת בתוך יער, מזרחית למקום שאת נמצאת בו עכשיו. בן אמור להגיע לשם במהלך היום ולא יצליחו למצוא אותכם שם, אנחנו נגן על המקום.״
״מה עם אמא שלי? היא תדע שהייתי פה, היא יכולה להגיע לפה או לנסות למצוא אותי.״
״היא לא תדע שהיית כאן. מבחינתה, ומבחינת מי שנמצא בבית משוגעים את עדיין שם. דאגתי לזה.״
נשמתי עמוק. ״בוא נלך.״
אחרי מה שנראה כמו שעה וחצי של הליכה שבמהלכה דין כיוון אותי למקום שהבקתה נמצאת, הגענו לגבעה קטנה שבראשה ניצבה בקתת עץ.
החלונות היו מוארים, אבל לא נשמע שום קול מבפנים.
עליתי במדרגות העץ שמובילות לדלת. כל צעד שלי השמיע רעש חלש. פתחתי את הדלת בחריקה ונכנסתי פנימה.
הבקתה הייתה מזמינה. ספות ירוקות עמדו בחלל המרכזי של הבקתה מול טלוויזיה קטנה. מאחורי הסלון היה מטבחון; מקרר, שיש לבן שעליו היו כיריים ושולחן עם שתי כיסאות.
מהצד השמאלי של הסלון נגלה מסדרון קטן שמשני צדדיו עמדו שלוש דלתות.
סגרתי את הדלת והתקדמתי אל עבר הסלון. לפתע נשמע שיעול. קפאתי במקומי והסתובבתי.
״התגעגעת אליי ג׳ינג׳ית?״
בן נשען על דלת הכניסה. הוא היה לבוש בחולצה לבנה, מעליה ג׳קט שחור, מכנסיים ירוקים ולרגליו, מפתיע ובאותו זמן הגיוני, נעלי מעצבים שחורות מדגם קטיפה.
הקלה עברה בי כשראיתי אותו. זה נחמד שאני לא לבד. זה נכון שיש לי את דין אבל הוא לא ממשי, ובן הוא כמו אח גדול.
שמתי את ידי על מותניי. ״לקח לך זמן.״ הוא נעמד והתקדם קצת אל הסלון. ״כן הייתי צריך לטפל בכמה דברים וידעתי שהחבר המכונף שלנו ישמור עלייך.
חוץ מזה, הספיקו לי עשר שנים בבגדים הלבנים האלה.״ הוא עיוות את פניו כשהזכיר את הבית משוגעים.
״עשר שנים?״ שאלתי בפליאה. לא יצא לי לחשוב על הזמן שבן היה שם.
״כן ג׳ינג׳ית. זה היופי בבני אלמוות, הזמן לא משפיע בכלל.״
״מה קרה שהכניסו אותך לשם?״ עיניו היא נראות מרוחקות. ״זה סיפור לפעם אחרת,״ הוא אמר.
״בכל מקרה, הדלת השנייה מימין היא המקלחת והשירותים, והחדר השמאלי, הגדול היותר כמובן, הוא שלי. תהני.״ הוא אמר וחייך חיוך חושף שיניים, מתגרה.
גילגלתי את עיניי בתגובה והלכתי לחדר שהתברר שהיה שלי.
״אה ויש חוק אחד קטן שתופה לבית,״ הוא צעק מאחוריי. ״את לא יכולה לצאת לשום מקום בלי שאני אדע, וגם אם תודיעי לי לא בטוח שתוכלי לצאת.״
נעצרתי והסתובבתי אליו. ״מה? מה זה צריך להיות?״ כעסתי ואגירפתי את ידיי.
״היי תרגעי זה מתוך ביטחון. מסוכן מידי בשבילך להיות לבד בחוץ, וזה רעיון של המלאך שלך.״
״דבר ראשון, אני לא לבד,״ אמרתי והצבעתי על הכתף שלי, בכוונה לדין. ״ודבר שני אנחנו הולכים לדבר על זה, כי אני לא ילדה קטנה שצריכה בייביסיטר!״ אמרתי והלכתי לחדר.
התקלחתי והחלפתי לבגדים נוחים. הדלת של בן הייתה סגורה, והוא לא היה בשום מקום אחר אז הנחתי שהוא יצא או הלך לישון.
עייפות התחילה להשתלט עליי אז הלכתי בחזרה לחדר בכוונה לישון. כשסגרתי את הדלת דין דיבר.
״קלייס, אני מצטער על איך שזה גורם לך להרגיש אבל זה לטובתך.״
נאנחתי. ״אני אהיה בסדר, אני יכולה לדאוג לעצמי אם מקרה משהו.״
״את לא יודעת להילחם או באיזה אנשים לבטוח,״ הוא רצה לומר דבר נוסף אבל עצרתי אותו. ״אז אתה או בן תוכלו ללמד אותי זה לא בעייתי.״
״את ממש עקשנית, את יודעת את זה?״ חייכתי חיוך ניצחון קטן. ״לפחות תודיעי לפני שאת יוצאת.״
קלייס במרכז היער והאור השמש שטף אותי. הכל היה רגוע, שקט. שקט מידי.
לחישה נשמעה ברקע והגיעה אליה. היא הסתובבה לחפש את מקור הקול אבל לא הצליחה.
בפעם השנייה, השקט ביער הופר ומשהו בצללי העצים שממולה נע קדימה.
אישה בעלת שיער ג׳ינג׳י כמו שלה ועיניים כחולות צעדה קדימה ונפלה על ברכיה וידייה.
בפעם השלישית שהקול נשמע לא היה שום ספק שזאת הייתה קריאה לעזרה. האימה, הפחד ותחושת הבודדת של האישה, חדרו כולם במילה אחת פשוטה שנזעקה שוב ושוב- קלייס.
קמתי בבהלה והתיישבתי במיטה כשגופי רכון קדימה. זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת. נשמתי במהירות ואז ניסיתי להסדיר את קצב הנשימה בחזרה.
האישה שבחלום הייתה לא אחרת מאשר אמא שלי.
היא צריכה אותי. היא בסכנה וזה בגללי.
YOU ARE READING
My angel
Fantasyדינאל הוא מלאך שצוות לשמור על קלייס, נערה שתמיד הרגישה שהיא לא לבד ושיש מישהו בסביבתה. דינאל לא ידע מה יקרה לו ברגע שיקשר אליה...
