נקודת מבט של עומר:
התעוררתי לבוקר חדש. לנוכחות קרני השמש המלהיטות אשר מצאו נתיב חדירה אל חדרי. בגופי, בכל כולו, רגשות מעורבים. מעין מועקה אחזה בי. אותה אחת מליל אמש. אותה אחת שמנעה מעיני להיעצם על אף מלוא רצוני בכך. היא עדין פה. לא מרפה. לא מעניקה לי מנוח. כמו חיבת להוכיח לי את עצם קיומה בקרבי, כאילו רגשותי כשלעצמם לא בשפל דיו. כלומר, בחגיגות יום ההולדת של שירה, הנסיבות האחרונות בהן ציפיתי לפגוש בו, זה דוקא כן קרה. פגשתי בו. פגשתי בו לאחר פרק זמן ממושך, פרק זמן של שבועים בו לא נתקלנו אחד בשני. תחילה היה זה מרצון. ההתחמקות, כלומר. לפחות מהצד שלי. זאת אומרת, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בארוחה לכבוד אבי. בה הוא זה שסב על עקבותיו ונעלם. בפועל, חלק מכך נבע באשמתי, אני מודה. אך לפעמים אני פשוט לא שולטת בזה על ידו. לא בדברי, לא בהתנהגותי. זה אבוד במידת מה. מה שהיה חלק די ניכר משיקולי להתראות איתו באופן המועט ביותר שביכולתי. קשה ככל שיהיה. אבל לאחר שבוע וקצת, טוב, שמונה ימים ליתר דיוק, זה נהפך לשגרה. אם בהתחלה חשבתי שהנתק נגרם ממני, מהצד שלי. כי אני רציתי בכך. ובכן, ככל שהוא נמשך, הבנתי שהוא בעצם נבע מהצד שלו. שתום הוא זה שמלכתחילה משך בחוטים. לא משנה מה היו רצונותי בענין. עובדה שבכל יום שעבר, אותו נתק התחבב עלי פחות ופחות. אך למרות זאת הוא המשיך להתקים. גם כשכבר לא רציתי בו. לא היה לי צד בנושא. וזה גרם לי לתהות מה הביא אותו לנהוג בצורה כזו. את תום, הכונה. מה הביא אותו לרצות להתרחק ממני לחלוטין. להדוף אותי מחיו באופן גורף. מוחלט. כמו גם לתהות במה עסק בימים הללו שחלפו, וחלפו לאיטם, בעודנו חסרי תקשורת בינינו. היכן נמצא. מה עובר עליו. כל מה שנגע אליו, פשוט... היה חזק ממני. רציתי לרדת לשורש דעתו. ממש לפרטי הדברים. ובשבועים האלה זה פשוט כרסם בי. עד שכבר אזלו כוחותי, והעדפתי לתת לאחרים להתעסק בכך עבורי, בתקוה שאולי נסיונותיהם ישאו פרי. יותר נכון, לתת לשירה וליאור לעשות זאת. סיפרתי להן. לאחר התחבטויות חוזרות ונשנות ביני לבין עצמי לגבי הפעולה שעלי לנקוט, זה פשוט קרה. בשבריר שניה. והצעד הזה התגלה כהכי מספק שפסעתי מזה חודשים. הן כה הבינו, לא שפטו. הגיבו באופן אחר משדמינתי. עודדו אותי לפרוק, ולפרוק, להוציא הכל. הן אמרו שכבר הבחינו כי קורה דבר או שנים לאחרונה. אצלי בכלל, וביני לבינו בפרט. אך העדיפו שלא להציק לי בנושא. הניחו כי אם איני משתפת אותן, זה רק משום שאני זקוקה לזמן. וכה הודתי להן על כך בליבי. לכן, לאחר כל זה, לאחר מאמצים רבים מצידי להגיע למיי מנוחה עם העובדה שכל מה שטרם התחיל עימו, כבר הגיע לקיצו, לא ידעתי כיצד להתמודד עם ההתקלות בו אתמול. הוא תפס אותי לא מוכנה בשום צורה שהיא. לא ידעתי כיצד לפעול. או למען האמת, אם עלי בכלל. ביחוד כשזה קרה כפי שקרה; כשהיה עם מישהי אחרת, והיה נראה ענוג על כל רגע במחציתה. לעזאזל. אני זוכרת שנדרכתי במקומי, כמעט ובאוטומט. משותקת. כאילו חזרתי כמה צעדים אחורה, לתקופה בה השפעתו עלי היתה ניכרת בעוצמתה. לא ציפיתי לו. ויותר מכך, לא ציפיתי למראה השנוי שנגלה למול עיני. עמדתי כמי שאינה זוכרת מעין באה או לאן פניה מועדות. הכל נשכח ממני באותן שניות בודדות אשר כשלו בהענקת מכסת זמן מספיקה בשבילי על מנת לעכל. לעבד במוחי את הדבר בו חזיתי בלת ברירה. אלא שלאחריהן, אותו חוסר תחושה שאפף את רוב חלקי גופי, התחלף בהכרה. הכרה כי אותו תסריט מצער אשר בו נאחזתי בשבועים שחלפו בכל הקשור למצב התלוי באויר בינו לבינו, הסתבר כמדויק. כל חששותי הבלתי פוסקים לגבי היותי רק אחת ממיני הבחורות שמגיעות והולכות עבורו, תופסות האחת את מקומה של האחרת לפניה, אוששו עצמן גם הן. ואולי לעיתים, אי שם במקום נידח במעמקי מוחי, חשבתי שאחוש הקלה ברגע שזה יקרה. ברגע בו אדע בודאות שצדקתי מהתחלה בכל הקשור אליו, ואוכל להשתחרר מאימתו הלאה. להמשך. אך מחשבה זו התפוגגה בשניה שההקלה היא לא זו שהרגשתי. אלא מעין משהו בלתי נסבל. בין היתר כעס. בלבול. הלכתי משם. התרחקתי ממנו ככל שהיה לרשותי. בכל זאת, זו היתה יום ההולדת של חברתי הטובה, ועם כל השתוקקותי להסתלק מהזירה לביתי שלי, לחלקה הבטוחה שתמיד תאסוף אותי אליה... לא יכולתי לפעול על פיה. כי אז, כאילו לא מספיקה לי מערבולת הרגשות שגעשה בתוכי, יסורי המצפון היו מראים אותותיהם. והיה לי די והותר גם ככה. כמובן שלא העלתי בדעתי השפויה כי מיד לאחר שאפעל בחוסר אנוכיות, שאשאר במקום בו איני חפצה יותר, הדבר יגרוס את התקלותי המחודשת בו. אחת שבניגוד לקודמת, היתה מכונת מצידו. כך לפחות זה היה נראה. לעזאזל. עד עכשיו איני מצליחה להבין מה עבר בראשה של שירה. או שניר, או אור, כשבכלל הרשו לעצמם להתעסק בענין שלא נגע להם. בנסיבות אחרות, אולי היתי מוצאת בכך צד חיובי ואולי אפילו יפה, אבל לא הפעם. לא כשהתערבותם גררה עימה תוצאות הרסניות כמו אלו. לולא הם, כל מה שקרה אתמול היה נמנע. הכל היה נותר על תקן הניטראלי וזה היה סוף הסיפור. אך המצב שונה כעת. הוא לא ניטראלי. הוא ההפך מניטראלי. ואני לא רואה אותו חוזר לקדמותו.
