הגעתי למקום האהוב עלי מכל. לבית. מותשת מכל המחשבות שהציפו את מוחי. אחי היה בחוג וההורים שלי עדיין לא חזרו מהעבודה, כך שהבית היה ריק. שקט. בדיוק מה שהייתי צריכה.
התיישבתי על הספה והעברתי ערוצים בטלויזיה בחיפוש אחר תכנית שתסיח דעתי. אך גם כשמצאתי, היא לא הועילה דיו. אז פניתי לאסטרטגיה אחרת.
-צריכה אתכן. יכולות לבוא?-
שלחתי לשירה וליאור הודעה. כן, זו האסטרטגיה שבחרתי. לא ידעתי אם אני עושה את הדבר הנכון, לגמרי לא. אבל לא היה במוחי עוד מקום לשקול את היתרונות והחסרונות שבדבר. הוא מילא אותו... הבחור הזה. מילא את המקום הזה. לעזאזל.
״אז... מה קורה אחות?״
ליאור ושירה ישבו מולי והסתכלו עליי בציפייה במשך דקות ארוכות. וכשבאתי לפתוח פי ולספק תשובה לשאלתן, הבנתי שבעצם... אין לי ככ מה להגיד. או יותר נכון, איך להגיד. כלומר, הן אלו שתמיד סיפקו את הסיפורים והחוויות על הבחורים שהיו איתן... בעוד אני היתי היועצת - עם כמה שהדבר נשמע מופרך בהתחשב בנסיוני הדל. והנה היוצרות התהפכו. ומה אומר? איך אספר? זה חדש לי. לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי זה.
שתיקתי עדין הייתה בעודי מנסה לחשוב על דרך ראויה להתחיל את הסיפור שלשמו קראתי לשתי החברות שלי. לא מאמינה שגם כשאינו לידי, מצליח להקפיא אותי. לגרום לאיברים שלי לבגוד בי. חיוך עלה על שפתיי לנוכח המחשבה עליו, וירד מיד כשהבנתי באיזו סיטואציה אני נמצאת.
״זוכרות את הילד שהצטרף אלינו? הבן של רונן?״ אספתי את עצמי ושאלתי.
״תום?״ שירה שאלה בהרמת גבות.
״כ..כן.״ היססתי. לא יודעת מה המילים הבאות שלי. אך למזלי ליאור לקחה את המושכות.
״מה איתו? את רוצה אותו? ידעתי שלא תצליחי לעמוד בפיתוי!״ ליאור קפצה בשאלות שהביכו אותי. אם רק היתה יודעת...
״מה זאת אומרת, ׳פיתוי׳?״ שאלתי. מדגישה את המילה האחרונה כלא מבינה.
״את יודעת... הבחור מפתה את הבנות עם החיוך שלו והאמירות המקסימות שאומר להן. מן פרינס צ׳רמינג כזה.״ היא הסבירה כמשוכנעת. לא אשקר, זה היה קצת מכאיב לשמוע אותה אומרת את זה. אולי אפילו משפיל. אחרי הכל, היא לא אמרה שום דבר שלא ידעתי, אבל לשמוע את הדברים הללו מהפיו של אדם שאינו אני, ועוד החברה הכי טובה שלי... הרגיש כמו צביטה קטנה בלב. כמעט ונסוגתי מהחלטתי לשתף אותן, אך נזכרתי שרק בשביל זה קראתי להן. הן הגיעו תוך חצי שעה, רק כי ביקשתי. כי הן חברות שלי. החברות הכי טובות שלי. מגיע להן שאשתף אותן, הן איתי, תמיד היו ותמיד יהיו. ממה אני חוששת?
״כן... בכל אופן... הוא די התחיל איתי כשהיינו אצלך.״ אמרתי נבוכה, כשאת המילה האחרונה אני מכוונת אל ליאור. ״בגלל זה הלכתי באמצע.״ הוספתי במהירות.
