התעוררתי ליום חדש, אחרי לילה לא לילה.
הרי, לא באמת ישנתי. לא הצלחתי להירדם... זה היה קשה מדי. בייחוד כשהמוח לא מפסיק לחשוב ולתהות, לנדוד למליון ואחת מחשבות, בלי רצון להפסיק.
חשבתי על מה ולמה, מי וכמה, איך ומדוע, אבל במילה אחת... עליו. על האדיוט בעל הקול העבה והמבט המקפיא. או ליתר דיוק, על מה קרה לו? איך בשבוע, הוא הספיק להתהפך ככה? לשנות את ההתנהגות שלו כלפיי מקצה לקצה? נכון... רבנו לעיני חצי מילדי בית הספר בערך. ונכון, לי לא חסר חלק בזה. אני יודעת. אבל, בכל זאת... הכרתי אותו בתור תום המתנשא בעל הביטחון, עם החיוך היהיר והתמידי שהתנוסס על שפתיו, מסרב לרדת. ועכשיו... הוא פשוט אחר. שונה.
אני מודה, החיוך הטיפשי שלו, הצליח לחרפן אותי כל פעם מחדש. אבל כרגע, בדרך משונה במקצת, אני משתוקקת שיראה לי ולו רבע ממנו. שיתייחס אלי כמו שנהג. צמאה שיראה לי טיפה של חיבה, במקום ים של קור...
תהיתי... תהיתי, מה הוא אולי חשב כשגילה שאני שכנה שלו. אם בכלל חשב...
מאחורי החזית הזו שפיתח לעצמו, החזית הזו שרק מרחיקה אותי בזמן האחרון, הוא היה נראה מופתע. אך מופתע טוב או רע... זו כבר שאלה אחרת, שאין את מי לשאול. הוא כזה לא מובן... מן ספר שלא ניתן לקריאה. זה מושך ומרתיח כאחד.
וזה לא הכל. מחשבות על מה שקרה אתמול, הציפו לי את המוח, בלי כוונה להרפות. זה היה פשוט... הזוי? בלתי נתפס אולי? איזו מילה תוכל להגדיר את אותו מצב, אני לא יודעת... כלומר, איך מכל השכונות בעיר, הם עברו דווקא לשלי? למה מכל הבתים בשכונה הזו, התמקמו דווקא ממול לשלי? תקראו לזה צירוף מקרים, סימן, או מה שזה לא יהיה... אבל מה שבטוח, זה מוזר. כל העניין הזה, מוזר. מה שקורה לי, או בכלל מסביבי, מאז שהכרתי אותו... פשוט מוזר. מוזר מדי, ולא לטעמי בשום צורה. אבל מצד שני, מי בכלל שואל את טעמי בעצם, אה? הרי, עכשיו אני צריכה לראות אותו יותר ממה שאני אמורה. יותר ממה שציפיתי. בלי שליטה אמיתית על זה. אחרי הכל, הבן אדם גר מעבר לכביש. כל כך קרוב, אך בו זמנית... כל כך רחוק.
~
״אז החלטת מה תלבשי להיום?״ ליאור שאלה כשהתיישבנו בשולחן הקפיטריה הקבוע שלנו.
״לא. עוד לא חשבתי על זה״ השבתי בכינות. בין כל המחשבות שהתרוצצו במוחי לגבי ארוחת הערב הזו, וכל התרחישים המביכים שעלולים לקרות בה, לא נותר לי מקום פנוי במוח להתעסק בבגדים שאלבש.
״טוב, אל חשש אחותי. נדאג לך למשהו שיוציא לבחור את העיניים״ אמרה כמשוכנעת, גורמת לאודם להתפשט על לחיי למשמע המילים שלה.
״אני-... זו רק ארוחת ערב.״ זרקתי לאחר שתיקה קצרה, בניסיון כושל לבטל את דבריה.
