נקודת מבט של תום:
״אז אתה בא היום, כן?״ שניר פנה אלי בעוד תיקן את מנוע הרכב ששכב מתחתיו.
״לאן?״ שאלתי כלא מבין. או יותר נכון כן הבנתי, פשוט התחמקתי מלהעניק תשובה. חסר כוחות לדבר על זה. להיזכר בה. שוב.
״איפה אתה היום אחי? ליום הולדת של שירה. אתה בא.״ השיב, כנראה לא קולט את הרמז שלדעתי היה מספיק ברור. לא עניתי. ״אחי,״ הוא פתאום צץ מתחתית הרכב, מביט בי, ״יהיו שם ים שביעיסטיות בשבילך לדפוק.״ הוסיף, בטוח שהטיעון שלו יצליח לשכנע דעתי ברגע. דבר שלבטח היה קורה קודם. קודם, כלומר קודם לילדה הזו. שמאז שהגיעה, שיבשה לי את כל מה שאני מכיר. את כל השגרה. יושבת קבע במחשבותי. כאילו לא משתחררת. גם עכשיו. גם לאחר שבועים או יותר שאנחנו לא בקשר. פשוט מחרפנת אותי.
״אם בחורות אז בעד.״ עניתי גם אני. אולי בכל זאת הגיע הזמן שאחזור לעצמי. להשכיח אותה ממני, כפי שהיא יודעת בצורה מדהימה להפליא לעשות כשמדובר בי. לעזאזל. אף בחורה אף פעם לא גרמה לי לקפץ שמיניות באויר כמוה. היא קשה. כל כך קשה. ולמרות זאת אני שוב ושוב מוצא עצמי בקרבתה. כמו גלגל שרק חוזר על אותו סיבוב מבלי לחדול. אצלה בבית, בארוחה לכבוד אבא שלה, המבט שלה הסגיר אותה. כמו כל מבט אחר שלה אשר מופנה לעברי. היא מאשרת לי כל פעם מחדש דרכו שהיא לא יכולה להישאר אדישה אלי. שקיים יותר ממה שהיא מאפשרת לעצמה לחשוף. אבל אני לא מוכן להיות עוד הבחור הסבלני, שמחכה ורודף. אותו אחד שהיא הפכה אותי אליו. פאק. אני תום. יש סביבי מספיק בחורות שיכולות להעביר איתי את היום. את השבוע אפילו. מספיק בחורות שלא הופכות את כל הענין למסובך. שלא מתכחשות אלי בכל הזדמנות שיש להן. וכרגע אולי זה מה שטוב לי.
״ותהיה גם עומר...״ הוא מלמל מחויך, בזמן שחזר לעיסוקיו במנוע. התקשחתי. אחיזתי במגבת סחוטת הזיעה שהונחה על כתפי התהדקה. מה לעזאזל.
״מה אמרת?״ שאלתי בחשד, מרגיש צורך לודא ששמעתי את מה שחשבתי. ועוד יותר, צורך להבין מה פשר האמירה הזו. לא הוצאתי מילה עליה. לא בפניו. לא בפני אף אחד למען האמת.
״שמע, אני לא מכיר אותך מהיום.״ קבע כשחשף פניו שוב מבעד לרכב. עדין שכוב על הרצפה. ״אתה לא מספר לי מה קורה, אבל לא צריך להיות חכם גדול בשביל להבין לבד.״ המשיך. לא תורם לכלום אלא רק לעצבים שלי מעצם המחשבה עליה.
״אין מה להבין, שחרר מזה אחי. היה ועבר.״ אמרתי בנימת השכנוע הכי טובה שיכולתי לגיס באותו רגע. עכשיו כשאני סוף סוף מחליט לעזוב את הנושא הזה, אני לא צריך שיחזירו אותו אלי.
״אם אתה אומר,״ סינן בספק וחזר להיות מוסתר תחת הרכב, ״תיאום גרסאות לא יזיק לכם.״ הוא לא שחרר. ופה כבר התחלתי להתעצבן אף יותר. עזבתי את הרכב שבטיפולי ומשכתי אותו בחדות מהרצפה. גורם לו לעמוד מולי בגובה העינים. מרגיש שעוד רגע אני מתפרץ לגמרי.
