כבר שבוע עבר מאז מה שקרה עם תום. שבוע בו היינו בנתק מוחלט אחד מהשני. גם כשחלפנו אחד על פני השני במסדרונות בית הספר, או בקפיטריה, המשיך להתקדם כרגיל כאילו אני אוויר. מתעלם בבוטות מעצם קיומי. אין לי מושג אם הוא מנסה להעניש אותי, או להתחמק ממני, או שפשוט באמת כבר לא אכפת לו והמשיך הלאה. אבל מה שבטוח, זה שאני כבר עייפתי מלנסות להבין את ההתנהגות הזו שלו. אני לא בנויה לדברים האלה, לדרמות האלה... הן לא בשבילי. לפחות כל השנה הזו תיגמר בעוד שבוע, ואני לא אצטרך לראות אותו יותר. בין אם אני רוצה, ובין אם לא.
~
נכנסתי לבית הספר, ממהרת לכיתה כרגיל כשבדיוק נשמע הצלצול. התיישבתי במקומי כשאיתי כבר חיכה לי שם וקיבל את פניי בחיוך וחיבוק. התחלנו לדבר, עד שהמורה נכנס וקטע את הצחוק המתגלגל שלנו.
ביני לבין איתי אין כלום, אם תהיתם...
העבירו אותו לכיתת האנגלית שלי יום אחרי מה שקרה בינו לבין תום. אני לא אשקר, בהתחלה הכל היה מביך. מביך מדי. אך עם הזמן זה חלף, והוא התגלה כמתוק אמיתי. הוא כן ניסה עלי מהלכים כמה פעמים, אבל הבהרתי לו שאני לא מעוניינת ביותר מידידות בינינו. כרגע לפחות. הוא הבין לגמרי, ועכשיו הוא מתפקד בתור הידיד הכי טוב שלי. כלומר, היחיד שלי.
השיעור עבר כרגיל. המורה לימד, בודדים הקשיבו לו, ונשמע הצלצול. ירדתי יחד עם איתי לקפטריה, והתיישבנו על יד ליאור ושירה בשולחן שלנו.
״איך את?״ ליאור שאלה במבט מודאג, לאחר שהתמקמתי.
עבר כבר שבוע, אני יודעת, אבל המחשבה על כך שהייתי עוד אחת שהתווספה למצעד הבנות של תום, הורידה לי את הבטחון לרצפה. לא רציתי את זה. לא בחרתי את זה. והנה... זו התווית שהונחתה עליי בכל זאת. זה הרתיח, הכאיב והשפיל כאחד.
״יותר טוב״ עניתי בחיוך, ״לפחות יש לי אותכם. לא יודעת למה הגיע לי לזכות בחברים כמוכם, אבל זכיתי. ואני אסירת תודה על כך״ הוספתי בכנות. שלושתם לא חדלו מלהיות המשענת שלי לכל דבר בכל הזמן הסוג של משפיל הזה, ואני מוקירה להם על כך מאוד. זה לא מובן מאליו.
״תמיד״ שירה ענתה כתגובה.
״אווו״ הוספתי בציניות, וכולנו צחקנו בקול רם לנוכח הקיטשיות שהייתה באוויר.
צחוקי ירד בהדרגתיות כשמבטי נפגש עם מבטיהן המזלזל של חבורת בנות, שפשוט עמדו והסתכלו עליי כאילו אין להן משהו יותר טוב להתעסק בו. ההתלחשויות אליהן הספקתי להתרגל בימים האחרונים, לא פסקו, ואיתן גם הצחקוקים הרמים שלהן. נאנחתי והשפלתי את מבטי חזרה אל האוכל שהיה מונח לפניי. לא יודעת כמה אני עוד יכולה לספוג מזה...
״צריכות תמונה או משהו?״ שמעתי את קולה של ליאור קורא בקול. היא הורגת אותי, כזו חסרת פחד ואמיצה. למה לעזאזל לי אין קצת מזה?
