נקודת מבט של תום:
לבן. הכל כאן לבן, וזה רק גורם לי להתעצבן עוד יותר. כוסאמק, כבר שעתיים שאנחנו יושבים פה באי וודאות. רופאים יוצאים ונכנסים, ולאף אחד אין מה לומר. אמא שלי עוד דקה מתעלפת בעצמה מרוב דאגה, וטל גם כן. טוהר ישובה על הברכיים שלי. קטנה ותמימה. לא מבינה איך בשניות התחלף הבית של סבא וסבתא בבית חולים מזדיין.
״רונן רוקבן?״ רופא יצא אל חדר ההמתנה וציפה לתשובה. מיד קפצנו כולנו מהספסל והתקרבנו במהירות אל אותו רופא, שייבש אותנו פה שעות, אכולי דאגה.
״אתם הקרובים של המטופל?״ שאל, וקיבל הנהונים מהירים ולחוצים מכל הכיוונים, ״קודם כל, הכל בסדר, המטופל בסדר. נקלענו לסיבוך קטן בבדיקות, מה שמסביר את זמן ההמתנה הארוך שנאלצתם לחכות, אבל כרגע הכל בסדר ואפשר לחזור לנשום.״ הוסיף בחצי חיוך, כשהבחין בהבעת פניה החרדה של אמא שלי.
״אפשר להיכנס אליו?״ טל פנתה אליו, מלאת ציפייה. ״המטופל כרגע רדום תחת השפעת התרופות. כשתפוג, בעוד שתים עשרה שעות לכל היותר, יהיה אפשרי להיכנס אליו. לבינתיים, תאזרו בסבלנות ותנוחו, עבר עליכם לילה ארוך.״ ענה לבסוף, מאפשר לאוויר לחזור לחלחל שוב אל הריאות של כולנו.
מתח שמילא את החדר בשעות האחרונות, התפוגג, והתחלף בהקלה ששטפה את גופותינו. אין לי מושג למה, אבל הפעם, זה היה מלחיץ ואינטנסיבי יותר מתמיד. לא יודע כל כך איך לאכול את כל מה שקרה פה כרגע, התיישבתי באחד הכיסאות, מרשה לעצמי להתרווח ולנשום לרווחה.
~
טל וטוהר כבר הלכו הביתה, למרות שטל התעקשה להישאר. אבל אחרי חפירות מאמא שלי על כך שלטוהר יש מחר גן, ולטל יום עבודה מוקדם בבוקר, התייאשה והחליטה להיכנע. היא ידעה כמו כולנו בערך, שאמא שלי בלתי מנוצחת כשזה נוגע לדיבורים.
ככה נשארנו אני ואמא, ישובים על ספסלי ההמתנה שהספקנו להכיר די מקרוב כבר, כשאמא שלי כבר רדומה עלי. אני רק יכול לדמיין איזה לחץ עבר עליה... בכל זאת, לא בכל יום בעלך מאבד את ההכרה. למרות שבמקרה הזה, אולי לא כל יום, אבל זו לא פעם ראשונה. כלומר... אבא שלי, נולד עם בעיה בריאות. בעיה שעוד לא אבחנו או הוכיחו חד משמעית. אבל בעיקרון, זה מן חיידק מזדיין, שמדי פעם עושה לנו בעיות כמו היום. אבל בכל זאת, בכל פעם זה רק הולך ונהיה יותר מלחיץ, במיוחד בשביל אמא שלי, שעד לפני כמה שעות, עמדה במטבח והכינה ארוחה שאם לא קרה מה שקרה, היתה חופרת לי כמה היא גאה בעצמה על הארוחה הזו.
הדבר הטוב היחידי בכל העניין, זה שכל הדרמה הזו קרתה אחרי שעומר והמשפחה שלה פרשו חזרה לבית שלהם. הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה לענות על שאלות או לקבל רחמים מכל עבר. למרות שבתכלס, זה מה שיקרה גם בלי שום קשר. הרי החדשות יגיעו לאוזנים של כל בית הספר, במיוחד כשמדובר במנהל רונן... לעזאזל, כמה שאין לי כוח לזה.
