בושם צרפתי

פרק 32

אני מתחילה לדפדף בדפים, ומביטה במה שכבר התחלתי למלא במהלך השבוע שהספיק לעבור; בערך עשרים הדפים הראשונים במחברת מלאים בכתב צפוף ומחובר, שהצליח לאפיין אותי במהלך השנים.
כמה מלחים היו מופתעים שבכלל ידעתי לקרוא ולכתוב, והיה לי טוב להוכיח להם שאני בכל זאת בחורה בעלת השכלה מינימלית. הכל בזכות אבא של לילי.
כשהייתי באה ללילי הביתה בצהריים של כמעט כל יום כשהייתי ילדה קטנה ורק עברתי לגור באמריקה, אבא שלה בדרך כלל היה עסוק בלצייר או לתכנן את המפות שלו, והוא תמיד היה מראה לנו מה הוא עושה. הוא היה משטט קווי נוף עדינים על דפי נייר מצהיבים, שעדיין היו נראים טוב למרות כמות השנים הגדולה שעברה מהרגע הם הם נוצרו.
מידי יום שני וחמישי הוא היה יושב איתנו מול שולחן ולימד אותנו את מיומניות הקרוא והכתוב. הוא קיווה שנגדל להיות נערות משכילות ושנוכל להתקבל ללימודים גבוהים כשנגדל, ובשביל זה הוא השקיע בנו כל כך הרבה מזמנו החופשי.
לא הבנתי למה זה מגיע לי אבל גם לא שאלתי הרבה שאלות, כי כמו שכבר הספקתי ללמוד, כשמביאים לך משהו טוב אתה צריך לקחת אותו ולשמור אותו טוב טוב בין הידיים, שלא יברח.
אבא של לילי היה אדם חביב בעל זקן קטן ושיער מאפיר, שהיה נעים הליכות וטוב לב למרות המעמד הגבוה שבו הוא היה. אמא של לילי אשר הייתה אישה בלונדינית, מלאה מעט ותכולת עיניים הייתה בדיוק כמו בעלה; היא תמיד חייכה, למרות שרוב הזמן הייתה תשושה מהעבודה הקשה במרפאה המקומית.
אני זוכרת שבהתחלה פחדתי ללכת אליהם הביתה, אבל ההורים של לילי קיבלו אותי בזרועות פתוחות והתייחסו אליי ממש כבת בית. אהבתי להיות אצלה כי הרגשתי כאילו אני בבית אחר וטוב יותר ממה שהיה לי, והצטערתי בכל פעם שהייתי צריכה לחזור למציאות שלי.
ועכשיו אני גם חייבת לחזור למציאות שלי.

קולות של דיבור חלש גורמים לי להתנתק ממחשבותיי. כשאני מביטה לשמאלי אני מבחינה בוויליאם ובג'ייק שמדברים בשקט אחד עם השני, ולמרות שאני מנסה אני לא יכולה למחוק חיוך קטן שמופיע על שפתיי. אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל כנראה שהידידות שלהם חזרה להיות כמו שהיא הייתה פעם, וזה פשוט עושה לי טוב מסיבה מסויימת.
כנראה שפשוט לדעת ששני האנשים שהכי חשובים לי על הספינה הזאת ובכלל נראים מאושרים עושה לי טוב.
אבל ברגע אחד הם מפסיקים, וכל אחד חוזר לעיסוקים שלו: ווילאם לוקח את המטאטא ומנקה את הרצפה, וג'ייק חוזר לנקות את הכוסות השטופות.
כיסא שנמצא מולי נגרר אחורה, ואני חוזרת להביט קדימה.
"איזו הפתעה נעימה." אני סוגרת את המחברת בחבטה ומניחה אותה בצד.
"את יכולה להרגיע את ההתלהבות," ארתור אומר בגיחוך, מרים את רגליו על השולחן ונשען אחורנית על גב הכיסא. "טוב, לפחות את משתמשת במה שנתתי לך. זה כבר סימן טוב, לאב."
"שיהיה," אני אומרת, מצביעה במבטי על הרגליים של ארתור. "לא כבר עברנו על זה?"
"את מדברת על לשים את הרגליים על השולחן? כן, עברנו על זה כבר. ובכל זאת, זה ממש נוח. רוצה גם? אני אפילו אטריח את עצמי ואוריד את הרגליים לרגע בשביל לתת לך את האפשרות לנסות."
"תודה, אבל לא תודה. אני מעדיפה לוותר על התענוג. אתה יודע שיש אנשים שצריכים אחר כך לעבוד בשביל לנקות את טביעות הרגליים המסריחות שהנעליים שלך משאירות על השולחן, לא?"
"כמובן שאני יודע, אבל בשביל זה אני משלם להם." הוא מושך בכתפיו.
"בשביל שינקו את הבלאגן שאתה עושה בכוונה?"
"אני מניח שכן. הרי בכל זאת, אני הקפטן של הספינה ואני זה שאחראי על המקום, על תיפקודו ובמיוחד על הצוות שלו. כמו שהן מנקים את הבלאגן של כולם, ככה הם גם צריכים לנקות את  הבלאגן שלי. אני לא מבדיל את עצמי מאף אחד מאנשי הצוות שלי, לאב."
"זאת הדוגמא שאתה נותן להם? להתנהג כמו ברברים?"
"אני לא בטוח אם שכחת, אבל אנחנו פיראטים. לא אמורים להיות לנו גינוני התנהגות הולמים, אהובה. חשבתי שכבר למדת את זה על בשרך. מספר פעמים."
אני מגלגלת את עיניי. "ועדיין. ורק שתדע לא משנה כמה אתה משלם להם, זה עדיין לא מספיק. מה אתה רוצה?"
"כבר קופצת לעניין? אוף, את אפילו לא נותנת לי ליהנות קצת." הבעת פניו נראת מעט עצובה, אבל זה ברור שזה מזוייף.
"ואתה רק מבזבז לי את הזמן."
"אז... בכל מקרה, הייתי רציני בנוגע לפגישה הזאת." הוא פתאום אפילו מעט... נבוך? והוא מגרד בעורפו.
"פגישה?" אני נראת מעט מבולבלת. על איזו פגישה הוא לכל הרוחות מדבר?
"הזיכרון שלך לא משהו, אה?" הוא מתרומם מעט מכיסאו בשביל לדפוק בעדינות על ראשי, ואני מתאפקת לא לתת לו סטירה. "דיברתי איתך לפני כמה שבועות. אמרת לי שיש תור, ולכן חיכיתי עד שיתפנה. אני מניח שעכשיו אין לך משהו מועיל יותר לעשות, לא?"
יופי. רק זה מה שחסר לי לעשות. אבל זה התפקיד שלי, ולא אוכל להכחיש ש...טוב, ארתור קצת מעניין אותי. כלומר, העבר שלו מעניין אותי. כן. רק העבר. לא הוא.
מסתבר ששכחתי לבדוק אם אני פנויה להיום, אז אני פותחת שוב את המחברת.
"הממ... להיום אין לי זמן. אבל מחר אני פנויה, לצערי."
הוא מחייך. "אז קבענו?"
"מחר בשתיים עשרה. אבל אם אתה תאחר... אני מניחה שאני לא צריכה להבהיר מה בדיוק יקרה."
"אל תדאגי, לאב." הוא קם ממקומו, ואני רק מבחינה איך החיוך שלו הולך ומתעקם. "לפגישה איתך אני ממש לא הולך לאחר."