The Hardest Way

פרק 32

"נכון מאוד." עיניו ננעצו בי אבל לא הייתי מסוגלת להביט אליו בחזרה. עמדתי במרכז החדר כמו בול עץ ולא עשיתי כלום.

"אתה סולח לי?"

הוא שתק. זה הלחיץ אותי.

"המממ," הוא סימן לי לעלות על המיטה. עשיתי כדבריו בבישנות וישבתי על ברכיי קרוב אליו. "למה ברחת?"

שאלה הגיונית, אבל היה לי קשה לענות עליה.
"הייתי שיכורה ומבולבלת ופתאום הבנתי מה אני עושה." מלמלתי במבוכה.

"לא פחדת ממני או משהו כזה, נכון?" הוא הביט בי, על פניו חיוך משועשע.

"אתה צוחק עליי." לחיי נהיו אדומות והוא צחק. למה הוא חייב להביך אותי כל כך? הוא בכלל לא נראה מובך.

"למרות שמאוד נהניתי ממה שעשינו שם, זה טוב שזה הפסיק. הגבירה צעקה עליי כשהיא גילתה על זה. אני אמור לשמור עלייך, לא להתנשק איתך."

אחרי הדברים שלו המוח שלי התחלק לשלוחה חלקים. חלק אחד שחשב: 'הוא נהנה? היה אהב את זה?' חלק שני שחשב: 'רגע, אז אסור לו לנשק אותי בכלל? בגלל התקפיד שלו?' והשלישי שחשב: 'למה לעזאזל הגבירה יודעת מזה?!'

"למה היא יודעת שהתנשקנו?" שאלתי מיד.

"כי סיפרתי לה, כמובן. אני מספר לה את כל מה שקורה לך. במקרה הזה פשוט הייתי חלק ממה שקרה." הוא משך בכתפיו.

"עכשיו זה כבר מביך."

"זה בסדר. אבל היא אמרה שאם דבר כזה יקרה שוב היא תבטל את התקפיד שלי ותשים לך שומר חדש."

אלוהים אדירים. מצב אחד אני רוצה שזה יקרה שוב. אולי אני רוצה שזה יהיה מאהבה ולא סתם באקראיות, אבל אני כן רוצה. מצד שני אני רוצה שסבסטיאן ימשיך להיות השומר שלי. זה מאפשר לי לבלות איתו הרבה יותר זמן מבלי להתאמץ.

"זה לא יקרה יותר. סליחה," מלמלתי, מנסה להסתיר את כל המחשבות שלי. "אתה שולח לי?"

"אני סולח לך, ברור. רק בפעם הבאה שבא לך לנשק אותי תגידי לי קודם, כדי שאוכל לבקש רשות." הוא חייך את החיוך העקום והמציק שלו.

לקחתי את אחת הכריות והצמדתי לפניו בכעס מעושה, מחניקה חיוך.

"מאיפה אתה יודע שתהיה פעם הבאה?"

"ראיתי שנהנית." קולו היה עמום מבעד לכרית שמעכתי עליו.

"אל תאכיל את האגו הנפוח שלך." התיישבתי על הבטן שלו ברגליים שלובות ומעכתי יותר את הכרית אל פניו.

"אני לא צריך, את עשית את זה מעולה בלילה ההוא." הוא צחק. התגעגעתי לצחוק הנבחני הזה שלו. יש פעמים בהם הוא סבסטיאן הגדול והמפחיד, יש פעמים בהם הוא סבסטיאן הפלרטטן והאידיוט, ויש פעמים בהם הוא סבסטיאן הכלבלב שמכשכש בזנב ואוהב ליטופים. אף פעם אי אפשר היה לדעת איזה סבסטיאן הוא יחליט לחשוף, או לכמה זמן. אהבתי את העובדה שאני מכירה את האישיויות שלו. זה אומר שאני קרובה אליו.

"תשתוק." הורדתי את הכרית מפניו וחיבקתי אותה אליי, מניחה עליה את סנטרי ומביטה בו.

עיניו השחורות ננעצו בי והבנתי שזה די נחמד, המבטים האלה. ידעתי שהוא נועץ עיניים בכולם ושהוא לא מתבייש ליצור קשר עין, אבל לפעמים כשהקשר עין הזה כלל אותי זה היה מיוחד.

"באת לכאן רק כדי להתנצל?" הוא שילב את ידיו מאחורי ראשו ומשך באף.

"באתי גם לראות איפה אתה, לא ראיתי אותך כל השבוע." הודיתי.

"התגעגעת אליי." הוא החליט, מחייך שוב את החיוך המציק שלו, שזיכה אותו בחבטה קטנה באף. באמת התגעגעתי. אבל הוא לא צריך לשמוע את זה ממני.

"די להרביץ לי! אני חולה." הוא הניח יד גדולה ומחוספסת על אפו בזעם מעושה. כל מה שהיה קודם, כולל המבוכה, נעלמו. ההתנהגות השטותית והחדשה של סבסטיאן הסיחה את דעתי מהכל.

"במה אתה חולה באמת? אתה לא נראה טוב." נגעתי קלות בשיערו השחור ומתחתי אותו על מצחו, מיישרת אותו קצת.

"יש ירח מלא עוד כמה ימים, ולפעמים אנשי זאב רגישים קצת לפני." הוא מלמל, מאפשר לי לשחק בשיערו מבלי למחות.

"תגדיר רגישים?" התחלתי לקלוע צמה מקווצת שיער אחת.

"כאבי ראש, חולשה כללית, כאבים בכל מקום בגוף.." הוא מלמל.

"אוי, כואב לך עכשיו?" נבהלתי, עוזבת את שיערו.
"לא לא, אני על טון וחצי של משככי כאבים." הוא חייך.

אז יש גם את סבסטיאן המסומם, בין כל האישיויות. אני מודה, אני אוהבת את כל האישיויות שלו. אפילו כשהוא מפחיד ומאיים, הוא עדיין סבסטיאן. מתחת לכל הסבסטיאנים יש את הלב שלו, שאין ספק שהוא טוב. אפשר לראות את זה בעיניים שלו. העיניים השחורות והעמוקות והיפות שלו...

אלוהים, למה?