The Hardest Way

פרק 24

"את נראית כמו פיגוע תברואתי." קולו של סבסטיאן הפתיע אותי, גורם לי לקפוץ במקומי ולצרוח.

הוא עמד מחוץ לדלת שג'סיקה השאירה פתוחה ונשען על המשקוף כשעיניו נעוצות בי. ידיו החסונות היו שלובות על חזו והחיוך המציק שלו, אותו אחד שחשף בפניי אתמול, היה מרוח לו על הפנים.

"סבסטיאן!" צעקתי ובעטתי בדלת, שנסגרה בטריקה על האף שלו. הייתי חצי עירומה, לעזאזל! "לא עושים דברים כאלה!"

"מצטער, מצטער. לא חשבתי שתלבשי את הדבר השקוף הזה שלבשת." הוא אולי מרגיש נוח יותר להיות לידי, אבל זה לא אומר שאני מרגישה את אותו הדבר. מה הוא עושה כאן בכלל? אתמול עזבתי את החדר שלו אחרי שהבהרתי טוב מאוד את העובדה שאני לא מתכוונת לדבר איתו.

"לך מכאן, אני צריכה להתארגן." אמרתי בקול קר, מפרקת את הפקעת המובלגנת על ראשי (שבאמת נראתה כמו קן ציפורים). רק לראות אותו עשה אותי עצבנית, מה שהוסיף לעצבנות על ג'סיקה ועל הנשף ועל שמול באופן כללי.

הגומייה לא הסכימה להשתחרר מהשיער שלי ורק הסתבכה בו יותר. רטנתי, מקללת את הכל.

"זאת התקופה בחודש?" שמעתי את סבסטיאן שואל. לעזאזל, הוא עדיין שם?

"לא!!" צרחתי עליו, מושכת חזק את הגומייה עד שנטלשה, יחד עם הרבה מאוד שיער. בוקר גרוע.

"אז על מה את כל כך כועסת שם בפנים?" הוא פתח קצת את הדלת וניסה להציץ פנימה, אבל אני בעטתי בעיטת נינג'ה עצבנית וסגרתי אותה שוב.

"לא עניינך, עכשיו תלך!" צעקתי, משחררת את שיערי מהצורה שתפס בגלל הפקעת שהיה בה קודם. השיער הארוך והשחור שלי שכבר הגיע עד תחילת הישבן לא היה נראה בריא בכלל. הוא היה יבש, נפוח, ולא נעים. אולי בגלל שלא דאגתי לו יותר משבועיים? כן, כנראה. כל העניין ההוא עם הפציעה והמרתף וכל החזרה לשגרה כנראה גרם לי לשכוח מהמראה שלי, מה שהיה נורא מאוד בגלל הנשף הדפוק שמתקרב.

"אני לא יכול להיכנס?" הוא. עדיין. שם. לעזאזל איתו!

התעטפתי בשמיכה שלי, קושרת אותה מתחת לבתי השחי כדי שלא תיפול ויצאתי אליו בצעדים רועמים וכועסים. נמאס לי ממנו. "אמרתי לך ללכת."

"אני לא מקשיב למה שאת אומרת." עיניו היו נעוצות בעיניי ונעצתי אותן חזרה בדיוק כמוהו, בוהה לו לתוך הנשמה שכנראה אין לו.

"אתה מעצבן אותי ואני לא רוצה לדבר איתך. חשבתי שהבהרתי לך את זה אתמול בערב." ירקתי.

"אבל אני רוצה לדבר איתך." הוא אמר, הבעת פניו משועשעת. הוא היה נראה קליל, ממש קליל. אפילו שמח. זה עצבן אותי כל כך שלרגע התגעגעתי לסבסטיאן האדיש והגועלי שהכרתי כשהגעתי לכאן. לקחה לי שנייה וחצי להבין שממש לא.

הרמתי את ידי, וכמו שכבר התרגלתי לעשות, וסטרתי ללחיו פעמיים. דאגתי לגוון בצדדים כמובן, לפזר את הכאב.

סבסטיאן הביט בי בהלם ושפשף את לחיו שהאדימה קצת. "את חייבת להפסיק להרביץ לי. חשבתי שסגרנו את זה בהתנצלות לפני מעט מאוד זמן."

"הו, לא לא לא," נופפתי באצבעי מולו. "התנצלתי על הסטירות שכבר נתתי לך, אבל לא הבטחתי שום דבר לגבי סטירות שיגיעו לך בעתיד."

"אני רק רוצה לדבר איתך."

"אבל אני לא רוצה לדבר איתך. אתה משגע אותי!" צעקתי עליו. לא היה אכפת לי שבכל החדרים הסמוכים כנראה שמעו אותי. הייתי צריכה להוציא עצבים איכשהו, וכרגע סבסטיאן היה המטרה.

"משגע טוב או משגע רע?" הוא באמת אמר את זה? רמיזה מינית? ברצינות? ממתי הוא חופשי כל כך? קולו המשועשע והחיוך שלו זיכו אותו בעוד סטירה.

"די כבר!" הוא מחה, משפשף שוב את לחיו הפגועה ונועץ בי עיניים.

"אתה די כבר!" צעקתי עליו חזרה.

"ואו, מתוקים שלי, אתם כבר לא בני שלוש." אמרה ג'סיקה שבדיוק חזרה מהמקלחת, שיערה רטוב ולגופה מגבת לבנה ודקיקה.

סבסטיאן בחן את גופה ושלח אליה חיוך מפלרטט משולב עם תנועה קטנה של הגבות. אלוהים.

"עוד כמה סטירות לא יזיקו אחרי המבט הזה." ג'סיקה אמרה לי ונכנסה לחדר, סוגרת את הדלת אחריה.

הרמתי את ידי, מתכוונת לתת לו עוד סטירה, אבל הוא פתס את ידיי במהירות.

"די." הוא מחה שוב, מרחיק את כפות ידי ממנו.

"תקשיב לי טוב, סבסטיאן," קירבתי את פניי לפניו, מביטה בו באיום וכעס ומה לא. "אני צריכה להתקלח ולהתארגן ואתה צריך ללכת מכאן לפני שתחטוף ממני בעיטה."

הוא שתק לכמה רגעים לפני שפתח את פיו. "כן, את באמת זקוקה למקלחת. ודאודורנט."

פי נפער בהלם והברך שלי פגעה במפשעתו באופן אוטומטי, גורמת לו להתכופף ולהיאנק.

"אני לא רוצה לראות אותך." חתמתי את השיחה ונכנסתי לחדר, טורקת אחריי את הדלת.