The Hardest Way

פרק 11

"לך לעזאזל!" צעקתי עליו, שוחה אל שפת האגם ונאחזת באבנים. הן היו חלקלקות ומלוכלכות בבוץ, אבל בכל זאת ניסיתי לטפס עליהן ולצאת מהמים. האגם לא היה עמוק בהדרגה כמו הים - הוא היה פשוט בור עמוק מלא במים.

"אמרתי לך להישאר במים!" הוא התקרב אל האגם ואליי, אחז בכפות ידיי שנאחזו באבנים, ושחרר אותן אחת אחת מכל אבן עד שנפלתי חזרה לתוך המים. הכוח שלו היה מטורף.

"המים קפואים! אתה משוגע?!" צעקתי עליו, שפתיי רועדות ושיניי נוקשות. השיער שלי היה רטוב לגמריי ודביק והבגדים שלי נצמדו לגופי והכבידו עליי, לא מאפשרים לי לצוף בקלות. המים היו עמוקים מידי והרגשתי שאם לא אצא בקרוב, לא אצליח להחזיק את ראשי מעל המים.

"את צריכה להישאר שם." הוא פקד, מתהלך מצד לצד על הגדה, מולי. הוא נראה מתוסכל. ועצבני. ושקוע במחשבות. הוא אפילו נראה קצת חסר סבלנות בצורה מוזרה, כאילו יש לו עניינים חשובים לטפל בהם.

"לא רוצה!" צעקתי, הפעם מתכוונת לצאת מהמים לא משנה מה. וזה מה שעשיתי. שחיתי אל הגדה שוב, הפעם נאחזת בקרקע הבוצית וחופרת שם בורות עם אצבעותיי כדי לחזק את האחיזה. משכתי את עצמי למעלה עד כמה שיכולתי, ידיי רעדו מהקור, ונאנקתי בכאב. נמרחתי על האדמה, זוחלת את דרכי. שיערי הארוך התלכלך לגמריי מהבוץ ושיניי עדיין נקשו מהקור העז.

"מה לעזאזל את עו-" התחיל סבסטיאן להגיד, אבל אני כבר רצתי אליו, מתקרבת אליו באיום עד שהגעתי קרוב מספיק. הייתי כל כך עצבנית, כל כך פגועה, ושום טיפת רחמים הייתה בתוכי כלפיי הבחור הזה. התקרבתי עוד ועוד, עד שכבר הייתי ממש לידו. מספיק לידו כדי לסטור לו בלחי בכל הכוח.

צליל הסטירה החזקה היה חד ופניו של סבסטיאן הוסטו הצידה מהמכה.

"מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה, חתיכת כלב!" צעקתי עליו, סוטרת לו גם על הלחי השנייה באותה עוצמה. לא אכפת לי שהוא חזק ממני, לא אכפת לי שהוא מפחיד. כעסתי. מאוד.

כשראשו חזר למרכז והוא הביט בי, העיניים האפילות שלו ננעצו בעיני וידיו תפסו את ידיי בכוח כזה שחשבתי שהן ישברו.

"אני מציל אותך." הוא סינן בין שיניו. ראיתי עד כמה הוא מתאפק לא להחזיר לי. הוא נראה לא פחות כועס ממני, רק שלי באמת הייתה סיבה לכעוס!

פניו היו אדומות מזעם (ומהסטירות שלי), ואחיזתו במפרקי ידיי הכאיבה לי.

"אתה זרקת אותי למים קפואים באמצע החורף! איזו מין הצלה מזדיינת זאת?!" צעקתי עליו, אם הוא לא היה מחזיק לי את הידיים כנראה הייתי סוטרת לו שוב. מי הוא חושב שהוא?

"את לא מבינה כלום?" עיניו הצטמצמו.

"אני אבין אם תסביר לי!" המשכתי לצעוק, מטלטלת את ראשי כדי שהשיער הרטוב שלי יפסיק לכסות לי את העיניים. הייתי כל כך נמוכה לידו, כל כך קטנה, וזה עיצבן אותי.

"אני לא יכול להסביר לך." הוא רטן.

"מה לעזאזל?!" צרחתי, בועטת ברגליו בכל הכוח ומנסה להשתחרר מאחיזתו. נאבקתי, בעטתי, זזתי מצד לצד, אבל זה לא עבד כמובן. הכוח שלו לא יאמן.

"את פשוט צריכה להקשיב לי ולסמוך עליי!"

"לסמוך עליך?!" עיניי נפערו. "לסמוך ע-ל-י -ך?" אמרתי שוב, מדגישה כל אות. "לסמוך על הבחור שדוחה אותי בגסות כשאני באה לשמח את החיים הבודדים שלו, ושזרק אותי למים קפואים באמצע הפאקינג חורף כדי שאקפא למוות בלי בכלל לתת לי סיבה?! מה עובר עליך!"

הוא קילל בשקט, מנסה לרסן את כעסו. לא הבנתי למה. אם הוא רוצה להרביץ לי שירביץ. אני אחזיר לו.

רק אחרי כמה שניות חשבתי על זה והבנתי שאם רק יתן לי אגרוף אני אתעלף... סבסטיאן חזק. הרבה יותר חזק ממני.

"תסמכי על הבחור שהציל אותך מג'ייסון פעמיים!" הוא נהם, מטלטל אותי קצת.

"אני לא רוצה לסמוך עליך! אני רוצה לקבל תשובות להתנהגות המבלבלת שלך!"

"אני לא יכול לומר לך!" קרב הצעקות לא נגמר.

"אז פשוט תעזוב אותי בשקט, אוקיי?!"

"לא."

הגוף שלי רעד מהקור ומהעייפות אחרי הויכוח, הבגדים שלי היו ספוגים מים והרוח שהכתה בי לא הייתה דבר כל כך נחמד.

"אני רוצה ללכת. תן לי ללכת מכאן."

"לא." אמר שוב בעקשנות.

"או שתיתן לי ללכת מכאן ולא תתקרב אליי לעולם, או שתתן לי הסברים. אין אפשרות אחרת." הצבתי תנאי, שיניי לא מפסיקות לנקוש.

סבסטיאן השפיל את מבטו לרגע, חושב, ואחרי דקה ארוכה שחרר מעט את האחיזה בידי. הוא שתק. לכמה רגעים חשבתי שהוא בחר באפשרות הראשונה, לתת לי ללכת, אבל אחרי שתי שניות נוספות הוא דיבר.

"היום בעשר בלילה, בואי לכניסה למגורי הבנים. אני אתן לך את התשובות שאת רוצה." אמר בקול שקט שנגד את הצעקות של קודם ושחרר את מפרקיי, מה שגרם לי ליפול מיד. לא הבנתי שעד עכשיו הוא זה שהחזיק אותי והשאיר אותי עומדת, ועכשיו כשעזב פשוט נפלתי על הבוץ, הקור משתק את גופי לגמריי ומונע ממני להיות יציבה.

"סגור." מלמלתי מבין שפתיים כחולות ורועדות, אבל הוא כבר לא היה שם.