בושם צרפתי

פרק 22

למזלי כבר למדתי שצריך להתרחק מסכנות.

אני מנערת את ראשי במהירות. אם אני לא רוצה לעשות לעצמי בושות מול כל עובדי הספינה, אני חייבת להתעשת. יש דברים בעבר שצריך לזרוק הצידה בשביל שלא יפריעו לך בהווה. וכרגע? אסור לי לתת לשום דבר להפריע לי, למרות שקשה לי להיכנס לפוקוס. במיוחד עכשיו.
"את מוכנה?" ארתור מחייך אליי, ובו זמנית קוטע באחת את כל המחשבות שרצות לי בראש.
אני מביטה הישר לתוך עינו החומה וה... לא, היא לא מהפנטת בכלל, אני יכולה להישבע, ולוקחת נשימה עמוקה. "לא."
"למזלך הרב, אני שוב לא מתכוון לשאול." הוא אומר, ואז אנחנו מתחילים.

למרות היותו פיראט מעצבן, קר, נראה די טוב, רע לב שרצח וגנב מעשרות בני אדם, הוא רקדן בסדר גמור, ואפילו מעולה.
טוב, לזה אני לא יכולה להגיד שציפיתי.
הוא מוביל אותי בתנועות עדינות ואיטיות, במיומנות רבה שניכרת לעין, בזמן שכל מה שאני עושה זה להביט לרצפה ולבדוק אם הוא לא ישים את רגלו במקום שיגרום לי למעוד בכוונה. מעניין מאיפה הוא למד את כל זה.
"אני ממליץ לך להתרכז קצת יותר. אני לא אתפלא אם תיפלי פתאום באמצע הריקוד מרוב שאת מסתכלת למטה." הוא לוחש, קצת יותר מידי קרוב לאוזני.
אני מרימה אליו את מבטי קצת לפני שהוא מסובב אותי ביד אחת, ואז מושך אותי חזרה אליו, מניח את ידיי מסביב לצווארו.
הריקוד הזה אורך קצת יותר מידי זמן.
למרות שיש בי חלק קטן, ממש זעיר, שרוצה להמשיך. לא ידוע אם בגלל הריקוד או בגלל שארתור הוא זה שמוביל--
לא. אין סיכוי.
אין לארתור שום חלק ברצונות שלי, ולעולם לא יהיה. אולי רק הרצון של לזרוק אותו לאוקיינוס ולהשאיר אותו שם לנצח, עד שיירקב ויהפך לאוכל לכרישים ולדגים.

זה לא חדש שמעולם לא רקדתי לפני זה, ואני מקווה שחוסר המיומנות שלי אינו נראה לעין, כי כל מה שאני עושה זה לעקוב אחרי המהלכים שארתור עושה עד כמה שמתאפשר לי, ולקוות שמצליח לי.
המוזיקה די נחמדה, ונעימה, ומרגיעה, ואינה צורמת לאוזניים שלי, למרות שהיא מעלה בי כל כך הרבה זיכרונות מהעבר שאני מנסה להדחיק.
אבל אחיזתו של ארתור בי לא נוקשה מידי ולא רכה מידי, בדיוק במידה שלא תגרום לשבירת העצמות שלי מרוב המגע החזק, או לחלופין לגרום לי ליפול או לעוף הצידה באמצע הריקוד ולהיתקע בקיר. מה שגם לא יהיה נחמד כל כך.
לפתע, הוא עוזב את ידי ומניח גם את ידו השנייה על מותניי, מרים אותי באוויר תוך כדי סיבוב, מה שאני חושבת שלא אמור להיות דרך הריקוד.
אני מתלבטת אם לנופף ידיים ולצרוח או לבעוט בו או פשוט לשתוק כי גבהים זה בכלל לא הדבר האהוב עליי, אז אני פשוט מחליטה לשתוק ולנעוץ בו את ציפורניי.
"פחד גבהים, לאב?" הוא אומר קצת יותר חזק, מביט בי מלמטה.
"תוריד אותי לקרקע המזורגגת." אני מסננת לעברו בשביל לנסות לגרום לכך ששאר המלחים לא יראו, חושקת את שיניי.
"אל תדאגי. אני לא אתן לך ליפול." הוא אומר ומחייך חיוך עקום כשהוא מוריד אותי סוף סוף לקרקע הבטוחה, חוזר לאחוז בידי.
אני מתנשפת. לעזאזל! למרות שזה לא היה כל כך גבוה, זה הבהיל אותי.
מאז שהייתי קטנה פחדתי מגבהים, ועכשיו גם ארתור יודע את זה.
"אני לא פוחדת מגבהים, אני פשוט מתעבת אותם." אני לוחשת חזרה ברטינה, רק בשביל שהכול יהיה מובן וברור שאני לא מפחדת משום דבר.
או שלפחות יחשוב ככה.
"אני אוהב את זה שאת משקרת בשבילי." הוא מגחך בשנית ומסובב אותי במקומי לפני שאני מספיקה למחות על דבריו.
אני חושבת, בעיקר מקווה, שאף אחד לא שומע את השיחה שלנו, כי זה לא יהיה נחמד לגלות שהנערה שאמורה להיות קשוחה יותר מחצי מהגברים החזקים שיש כאן על הספינה מפחדת-- כלומר, מתעבת, גבהים.
אבל כשאני מסתובבת, אני מבחינה שכמעט כל המלחים והעובדים של הספינה מסתכלים עלינו. נהדר. נפלא.
זה מה שחסר לי.
אני חוזרת לבין זרועותיו של ארתור. "אני אוהבת כשאתה... רגע, אני לא אוהבת כשאתה כלום. אני לא אוהבת כשאתה מדבר. או נוגע בי. או קיים בכללי." אני מסננת מבין שפתיי.
"איך את יודעת שזה כיף כשאני לא קיים?"
הוא שואל, מרים גבה.
"כי הייתה לי תקופה ממש טובה בחיים שאתה לא היית נוכח בהם. מפתיע, נכון?"
"אולי." הוא עונה, מסובב אותי שוב. "אבל בכל מקרה, את לא יכולה להגיד דברים שכאלו בלי לדעת אותם. אבל בכל מקרה, תודה שאת חושבת עליי ככה." הוא מחייך, והמוזיקה נגמרת בצליל עדין והדרגתי.
הוא עוזב את ידיי, קד. אני מוצאת את עצמי פשוט עומדת במקום, עדיין מבולבלת מכל מה שקרה.
נימוסים והליכות מעולם לא היו הקטע שלי ומעולם לא אהבתי להשתמש בהם, וזה לא משהו שאני הולכת לשנות דווקא עכשיו.
"היה כיף." ארתור אומר בחיוך.
"כן, אולי בשבילך. אל תבצע הכללות." אני אומרת ומנסה להתרחק ממנו כמה שיותר מהר, בעיקר בשביל למצוא את ג'ייק ולתת לו את המכות המגיעות לו.
אני מנסה להתחמק מהמבטים של כולם ומתחילה ללכת למקום שבו רוב המלחים נמצאים, למרות שאני בכלל לא בטוחה שמה שאמרתי כרגע לארתור הוא נכון.