The Hardest Way

פרק 3

"אנחנו צריכות לצאת לקניות מתישהו לחדש את המלתחה העלובה שלך." היא ציינה.

"היי! אל תעליבי את הבגדים שלי!"

"בקושי יש לך בגדים להעליב!" היא עקצה, גורמת לי לצחוק. היא הזכירה לי את ג'וליה - בת הזוג של אחד מחברי הכנופייה. מצחיקה, לא ביישנית, ובעיקר כיפית. אולי יהיה לי כיף איתה בחדר, חשבתי לעצמי, אך כמובן שהכחשתי את התחושה החיובית הזאת מיד. זהו מוסד לעבריינים צעירים - לא בית מלון. נכון?

"אפשר לצאת בכלל מהמקום הזה? זה לא מוסד סגור?" בעטתי באבן משוחררת מהמדרכה והיא עפה קדימה, מקפצצת לקראת הסוף.

"בכל שבוע כולם יוצאים למרכז הקניות הקרוב. יש שם כמה חנויות בגדים טובות ובית קפה נחמד. את יודעת - זה לא בדיוק כלא."

"רגע... לא מפחדים שתברחו פשוט או תגנבו מהחנויות? או תרצחו אנשים?"

"למה שנברח? מאכילים אותנו, נותנים לנו מקום לישון... לרוב הנערים פה אין את זה במקום אחר. לרוב הנערים אין לאן לחזור." היא השפילה את מבטה והצלחתי לזהות ניצוץ קל של עצב שנעלם מהר.

ידעתי למה היא מתכוונת. גם לי לא היה לאן לברוח. לא היה לי בית או משפחה, והחברים שלי נכנסו לכלא אחרי המקרה האחרון. אני בעצמי ניצלתי בנס כי אני עוד לא בת שמונה עשרה.

"ומה אם מישהו יגנוב מאחת החנויות? הרי כולם פה גנבו לפחות פעם אחת, לא?" שאלתי, שוברת את השתיקה המדכאת.

"יש במרכז הקניות ההוא אבטחה כבדה, ומי שנתפס גונב מאבד את הזכויות שלו לצאת שוב למרכז הקניות או בכלל לקבל אספקה של דברים מבחוץ." היא ענתה. על מבטה הצלחתי לראות שהיא כנראה עשתה את זה פעם, ומדברת מתוך ניסיון אישי.

"בשביל מה נותנים לצאת בכלל? סתם כדי להסתובב?"

"צריכים להשיג מצרכים מאיפשהו!" היא אמרה כאילו זה מובן מאליו. "בגדים, תכשיטים, ממתקים, מוצרי טיפוח... אנחנו לא פנימייה שמקבלת משלוח מההורים ואין לנו בגדי תלבושת אחידה."

"ומאיפה הכסף לקניית כל הדברים האלו?"

"כפי שבוודאי שמת לב המקום הזה מפוצץ בכסף. כל אחד מקבל אלפיים דולר בחודש שאותם הוא יכול לבזבז או לחסוך כרצונו.

"זה בהחלט לא מוסד רגיל." אמרתי, מנענעת בראשי ומתקשה להאמין. עד לפני כמה שעות ישבתי בתחנת המשטרה בתוך תא עם סורגים, וניסיתי להימלט פעמיים אחרי שאמרו לי ששולחים אותי ל'מוסד סגור לעבריינים צעירים'. כשדימיינתי את המקום חשבתי על כלא, רק לטנשים צעירים יותר. אבל עכשיו? המקום הזה נראה כמו גן עדן!

ג'סיקה המשיכה ללכת ואני לצידה, עד שהגענו אל בית קרקע שנראה בדיוק כמו הבניינים האחרים, ונכנסנו. החלונות היו מאורכים ומעוטרים בקישוטים עתיקים שנחצבו באבן - בניין עתיק.

"מה יש כאן?" שאלתי אותה אחרי כשפתחה לי את הדלת.

"זה האולם הגדול. כאן מתקיימים הטקסים והנשפים."

"נשפים?! יש פה נשפים?!" עיניי נפערו. זה כבר ממש סרט דיסני.

"פעמיים בשנה בערך. צריך להרשים את התורמים שמגיעים לממן אותנו, את יודעת." היא צחקה קצת, אך השתתקה אחרי מבט חטוף לצד. הסתכלתי מיד למקום שאליו הסתכלה וראיתי שם, ליד אחד החלונות, נער גבוה שנשען על הקיר. הוא היה רחוק, כך שמה שהצלחתי לקלוט ממנו היה ששיערו שחור. הוא הביט בי ובג'סיקה ולא זז אפילו מילימטר.

"מי זה הבחור הזה?" לחשתי לה. האולם היה ריק ומהדהד ולא רציתי שישמע את דבריי.

"סבסטיאן." היא לחשה חזרה, בבירור מנסה לא להסתכל עליו ישירות.

"הוא גם גר כאן?" המשכתי להביט בו תוך כדי, שמה לב שמבטו מתרכז עכשיו רק בי, ולא בכיוון הכללי של שתינו. העיניים שלו היו מקובעות ופניו חתומות.

"כן." היא לחשה, מאיצה את צעדיה לכיוון דלת אחרת בסוף האולם. סבסטיאן לא הסיט ממני את מבטו והטה את ראשו לצד, מגרד את צווארו. הוא נראה מאיים ככה. פריק.
לא שמתי לב שנעצרתי עד שג'סיקה תפסה במפרק ידי וגררה אותי לתוך החדר הבא.