"שבי כאן." הבחור השמן במדים אמר בקור, מושיב אותי בדחיפה על כיסא עץ שמושבו מכוסה ריפוד מכוער בצבע סגול חציל. הטפט בחדר היה נוראי, מלא בפרחים ששילובי הצבעים בניהם עלולים לגרום למעצבי אופנה להתעלף. באמת שכמעט הקאתי. הכיסאות והדלתות היו עשויים עץ כהה מרוח בלקה נוצצת שגרמה להכל להיראות כל כך פולני וזקן ונוראי שרציתי לברוח משם באופן מיידי.
"אני יושבת, אין צורך באלימות." עניתי ברטינה לשוטר השמן, שכנראה לא כל כך הקשיב לי. הבחור לא היה נראה מרוצה מכך שחיכינו למנהלת. כנראה הוא אידיוט מספיק כדי לחשוב שהמנהלת תחכה רק לנו.
נשענתי על משענת הכיסא, שוקעת לתוך הריפוד שהפיץ ריח של בושם כבד ואלכוהולי. "לידיה גרייסון?" אישה זקנה ומקומטת יצאה מהחדר שבהמשך המסדרון, מביטה אליי בחיוך מזמין
.
"האחת והיחידה." עניתי, קמה במהירות שהבהילה את השוטר מעט. בסך הכל רציתי להתחמק מריח הבושם כדי שלא ידבק לי לבגדים ויגרום לי להריח כמו בית אבות.
"קדימה, בואי." הזקנה, שנראתה חביבה מאוד, סימנה לי להיכנס. היה לה עוד חלבי ומקומט, אף קטן ומורם ועיניים בצבע שחור. השיער שלה היה לבן-אפור ואסוף על ראשה בפקעת לא מסודרת במיוחד. הבגדים שלה לא היו מה שדמיינתי בכלל. דמיינתי חליפה מעוצבת ויקרה, משהו מכובד - אבל הזקנה לבשה טי שירט וג'ינס מתרחב. השרשרת שעל צווארה הייתה אפילו יפה ומודרנית, מה שעוד יותר הפתיע אותי.
התקדמתי לכיוונה בצעדים קטנים, בוחנת כל דבר במסדרון ובדלתות ובאנשים שחלפו על פנינו מידי פעם. השוטר השמן הלך מאחורי, מסרב לעזוב אותי, לעזאזל. זה לא שאני מסוכנת או משהו, זה לא שרצחתי מישהו. בסך הכל קצת גניבות, השחתת רכוש ואולי קצת אלימות. זה הכל.
"לא לא, אתה לא נכנס." היא הביטה בשוטר בזעף וסימנה לו להתרחק מהכניסה לחדר - כאילו קראה את מחשבותיי. לא יכלתי לעצור את עצמי מלחייך חיוך צדדי מרוצה.
פניו של השוטר נראו מופתעות לכמה שניות, אך הוט צייט ונעצר בסמוך לדלת - מניח לי לעבור. חלפתי על פניו בקלילות, מחייכת בשחצנות לפני שנכנסתי לתוך החדר אחרי הזקנה.
הטפט בתוך החדר היה אפילו נוראי יותר מזה שבחוץ. הוא כלל פסים כחולים, ירוקים, וורודים שבהחלט עשו לי כאב ראש.
"רוצה לשתות תה?" הציעה הזקנה ולקחה לעצמה ספל מלא בנוזל צהבהב מהביל.
"לא... לא נראה לי." השבתי, מתיישבת על הכורסא שנחה מול מקום מושבה הריק של הזקנה כששולחן כתיבה מבולגן מפריד בנינו. החדר הסריח מלבנדר ובאמת שהיה צריך לפתוח חלון כי כמעט נחנקתי.
"אומרים 'לא תודה'. זה מנומס יותר." אמרה בקלילות והתיישבה מולי, מסדרת את המשקפיים על אפה. היא לא נשמעה מתנשאת, או חסרת סבלנות. מוזר. כשסיפרו על על פנימיות בסגנון הזה דיברו על אנשים לחוצים ועשירים שיתייחסו אליך כמו לזבל, אבל יש סיכוי שהם הגזימו.
YOU ARE READING
The Hardest Way
Romanceהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
