רקדנו במסיבה. וואו, רקדתי כמו משוגעת. רק רציתי להיות משוחררת ולהרגיש חופשיה אחרי תקופת המבחנים הלחוצה שעברתי בבית הספר. הרגיש כל כך טוב להתנתק מכולם ופשוט להיות בעולם משלי, רק אני והמוסיקה שמתנגנת ברקע בווליום עצום. לפתע, הרגשתי ידיים חמימות מונחות על מותניי, ונשימות שגרמו לכל פיסת עור בגופי להצטמרר, הורגשו על צווארי. נעמדתי דום לכמה רגעים, כאילו גופי קפא. העולם הדמיוני הזה שלי כבר לא היה בגדר דמיוני, כשהתנתקתי ממנו חזרה למציאות. לא יכולתי להבחין באותה דמות, עקב היותי עם הגב אליו, אך זה לא מנע ממנו להגדיל את הקרבה בינינו בעזרת זרועותיו שעדיין תפסו אחיזה במותני. גם אם הייתי רוצה לראותו, וזה לא שאני לא, בקושי יכולתי. במסיבה כמו במסיבה, לא היה אור נורמלי, אלא פנסים שנדלקו ונכבו בהתאם לקצב המוסיקה שהדיג׳יי השמיע, והחשוב מכל, מנעו ממני לראות את אותו מסתורי.
״רוצה לרקוד?״ לחש באוזני, בקול מחוספס, עמוק ומוכר כאחד.
לא ידעתי כל כך מה לעשות, או איך להגיב. כלומר, בנים זה לא התחום שאני הכי שולטת בו... בלשון המעטה. בדרך כלל אני יותר בכיוון של קשוחה איתם. לא בכוונה, זה פשוט יוצא לי ככה משום מה. ובאותו הרגע, לא הגבתי בשום כיוון, פשוט שתקתי. זה הדבר היחיד שהיה ביכולתי לעשות.
היינו כל כך צמודים. לא חשבתי על כלום, רק מרחפת כשידיו מטיילות לאורך גבי, מרגישה צמרמורת שתוקפת מכל הכיוונים. אף פעם לא יצא לי להרגיש ככה, זה היה משהו אחר... משכר.
״את מריחה טוב.״ לחש לאוזני, ואני יכולה להישבע שהרגשתי את חיוכו על צווארי.
אחרי כמה דקות מלוות בריקוד איטי וצמוד למשמע המוסיקה שהתנגנה ברקע, חשבתי על המצב בו אני נמצאת... רוקדת לצד בן אדם זר לחלוטין, בקרבה ששואפת לאפס, במסיבה שמלכתחילה לא רציתי להימצא בה. לרגע, הזכרתי לעצמי את אותן בנות זולות שמתנהגות בדיוק בצורה הזו, ולא יכולתי להרשות לעצמי להמשיך בזה. נכון, זה הרגיש טוב. אפילו יותר מטוב. אבל אני לא כזו, וגם לא אהפוך לאחת.
הסתובבתי בחדות כלפיו. כך שעכשיו, פנינו אחד מול השניה, ושחררתי את אחיזתו ממותני. לעזאזל, זה היה קשה. נותרתי כמרוששת כוחות מולו...
התבוננתי בו לכמה רגעים, מנסה לפענח את זהותו של אותו בחור, אך לשווא. כמו שאמרתי, התאורה לא הייתה החברה הכי טובה שלי באותו לילה.
הסתובבתי על עקביי כשהבנתי שמאמצי חסרי תועלת, עד שידו תפסה בזרועי. הוא סובב אותי אליו בחדות, גורם לגופי להתנגש בגופו, צמודים בשנית. קפאתי לרגע מהבהלה, אך עוד יותר קפאתי, כשעיניו נגלו לפניי. חומות, מהפנטות ביופיין. ריסיהם ארוכים, ונכון, זה נשמע נשי, אך עליו זה היה נראה הכי גברי שקיים.
״את לא מזהה אותי?״ קולו נשמע כנגד שפתיי, ואז נעלם כלא היה.
וזהו, פה התעוררתי.
ליאור ושירה נותרו יושבות על מיטתי, כשפיהן פעור במקצת למשמע מילותיי.
״פאק אחותי, חתיכת חלום!״ ליאור אמרה מצחקקת, ושירה הנהנה בחיוך כמסכימה.
ליאור ושירה הן החברות הכי טובות שלי. ליאור ואני מכירות מהיסודי, בעוד את שירה פגשנו בחטיבה. מאז, אנחנו חבורה קשה לפירוק. כל אחת שונה ומיוחדת בדרכה, אני לומדת מהן המון. ליאור לדוגמה, היא השובבה מביננו. תמיד רוצה לעשות דברים נועזים ובעיקר אסורים, לטענתה זה הטעם בחיים, וזה מה שאני אוהבת בה. שירה מהצד השני, היא יותר בכיוון של הגיונית. היא תמיד תהיי שם כדי לומר מה נכון או לא נכון. ואני? אני זאת אני. עדיין מנסה לפענח מי זאת בדיוק.
בתמונה- שירה. אשתדל לעלות עוד פרק בהקדם
