היא
זה דבר כל כך יפה ושברירי... להתאהב.
קולה של אמא חודר אלי מבעד למסך של ערפל. אני עוצמת את עיני. אני כמעט יכולה לראות אותה. אני כמעט יכולה להרגיש אותה מחבקת אותי. אני נזכרת בריח שלה. במגע שלה. בדרך שבה היא חייכה. בצחוק שלה.
אנחנו שוב ביחד בצריח הקטן שלנו. אני עומלת על ארוחת ערב של ירקות מאודים וקופסאות שימורים עם לחם. לקינוח אני מכינה עוגיות חמאה מהמעט קמח וחמאה שקנינו ושמרנו לכבוד היום הזה. אמא מתזזת מסביבי וגוררת את הרגל מאחוריה כשהיא מנסה לסדר במהירות מבין מעט הרהיטים שיש לנו.
זה היום הולדת שלי. היום אני בת עשרים וארבע. הזמנתי מספר חברים וחברות. אפילו זוריק אמר שהוא יגיע. האם זה הרבה מדי לבקש שבחור כלשהו ינשק אותי ביום הולדת שלי?... אני רק רוצה להרגיש מה זה, להיות נאהבת, גם אם זה רק לרגע אחד.
אני מתפללת בכל כוחי שלא תהיה הפצצה היום.
רק לא היום, בבקשה, אלוהים, רק לא היום.
העוגיות כמעט מוכנות. ריח של חמאה וקנמון ממלא את הצריח הקטן. אני מגניבה לאמא נשיקה על הלחי והיא מושכת אותי לחיבוק. היא לובשת את השמלה האהובה עליה, שמלה ירוקה ארוכה עם חגורה חומה. היא הרבה יותר מדי גדולה עליה, אך אני יודעת שאבא אהב אותה כל כך.
הזכרונות ממנו חלשים במחשבותיי, כמו צללים מרוחקים. אני זוכרת שהוא היה מחזיק אותי בידיו ושר לי את שירי הילדות שלו. הקול שלו היה עמוק ומחוספס. הזיפים שעל פניו היו מדגדגים את לחיי כשהוא נישק אותי אך אף פעם לא רציתי שהוא יפסיק.
"אסטל, אהובה שלי, אני לא מאמינה שאת גדולה כל כך!" אמא לוחשת ועיניה העייפות סורקות אותי. אני שמחה שהיא לא אומרת שום דבר על אבא או על האחים שלי שכבר אינם, למרות ששתינו חושבות עליהם בלב. זה היום שלי ואני לא רוצה לתת לעצב להשתלט עליי. זה היום שלי ואני רוצה להעמיד פנים שיש עתיד זוהר לפני. עתיד שבו המלחמה עם היפנים תיגמר ואנחנו נחיה בשלום ובשלווה, עולם שבו נישן על מיטה נוחה ותמיד נהיה עם בטן מלאה.
הסירנה מתחילה ומחוררת את אוזניי כשאני מוציאה את העוגיות מהתנור.
אני ואמא מתיישבות ביחד על הרצפה, נשענות הקיר המתכתי ומחזיקות ידיים.
המטוסים חגים מעל ראשינו, המנועים שלהם מזמזמים מעל כמו דבורים ואמא מסתכלת עליי ולא אומרת דבר.
אני לוחצת על ידה.
"אל תדאגי, הם לא יפלו פה. לא היום." אני לוחשת לה ולעצמי.
"אמרתי ליפנים לא לבוא ביום הולדת שלך, אבל הם לא הקשיבו לי." היא מנסה לצחוק כדי להפיג את הפחד.
"יפנים מזורגגים." אני משיבה והשנאה בתוכי עולה על גדותיה.
אני פוקחת את עיניי.
YOU ARE READING
בין דפי הזמן
Fantasyהיא חיה בעולם שיש לו תאריך תפוגה. עולם שבו שוררת מלחמת עולם כבר חמישים שנה. עולם שבו החלומות לא יתגשמו והילדים לא יגדלו. השעון הגדול מתקתק. הם מחכים לחשכה הגדולה, זו שתביא איתה את הסוף. הוא קופץ בין עבר לעתיד. חוזר שוב ושוב למציאות שבה אהוביו עדיין...
