בין דפי הזמן

פרק 8

הוא

המוזיקה נגמרת בבת אחת. ואז מגיעים צלילים של עשרות נעליים בתזוזה, עשרות אנשים המנסים לדחוף ולפלס את דרכם בתוך ים של כאוס והמולה. מטוסי האויב חגים מעל לראשינו. אני שומע זעקות של אימה מכל עבר. הסירנות ממשיכות לצפצף, עולות ויורדות. אני מבין שיש לנו רק שניות ספורות לפי שהפצצות ישתחררו מעל ראשינו.

אנשים רצים ונדחפים מכל הצדדים, רומסים את כל מי שעומד בדרכם. רעש המטוסים מחריש אוזניים.

הלב שלי הולם בחזי בפראות. הפחד מונע ממני לחשוב בצלילות. לרגע אחד אני קפוא בתוך הסיוט הזה.

אני תופס בידיה של אסטל, מצמיד אותה אליי ולא מרפה. כל גופה רועד בערבוב של אדרנלין ופחד.

היא מרימה אליי את מבטה. המבט שבעיניה משדר פחד מוות.

היא יודעת שזה הסוף שלה. זה הסוף של רוב האנשים שבעיר התחתית. פצצה אחת הולכת לחסל את כולם.

אני לא יודע מה לעשות.

אני לא מפחד למות. למעשה, אפשר לומר שמתתי מספר רב של פעמים, בצורה מטאפורית כמובן, בעשור האחרון שבו דילגתי בזמן. לא משנה כמה ניסיתי להרוג את עצמי, אם זה היה במקרה או בכוונה, תמיד חזרתי לגוף שלי, לרגשות האלו, למשימות הבלתי נגמרות של הזקן ומקורביו. אני יודע מה יקרה לי אם כולנו נמות כאן הערב... אני אחזור לעצמי, בהבזק של רגע, אני פשוט אתעורר במימד אחר.

אך אסטל... היא כבר לא תחזור. היא לא תהיה קיימת יותר. היא תהיה רק זכרון קצר של מישהי שגרמה ללב שלי לפעום מהר יותר, היא תהיה מישהי שתרדוף אותי בחלומות. אני יודע כמה אני אצטער על כל מה שיכול היה להיות בינינו ולא היה.

משהו בתוכי נשבר.

אני לא יכול להמשיך כך יותר. אני לא יכול לוותר גם עליה. אני לא יכול לתת לה למות. לא היום. לא הפעם. לא שוב.

אני מרגיש את גרוני מתייבש.

אני בקושי יכול לנשום.

זו החלטה של שניה בודדת.

אני הולך לשבור את הכללים.

אני שומע את השריקות של הטילים. הפצצות משתחררות ומתחילות ליפול.

"את סומכת עליי?" אני צועק באוזנה הטובה.

היא מהנהנת בעיניים דומעות. גופה ממשיך לרעוד בחוסר שליטה.

אני רוצה למשוך אותה החוצה מהחלום בלהות הזה.

"תחזיקי חזק ואל תעזבי." אני פוקד עליה ברצינות.

מה שאני הולך לעשות הולך להרוס אותי לגמרי. הולך לשבור אותי ואת הגוף שלי לחתיכות. אני הולך לשלם את המחיר. אך לא אכפת לי. אני לא הולך לתת לעוד מישהי שאכפת לי ממנה להיעלם מהעולם הזה, לא אם אני יכול להימנע מכך.