הוא
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שרציתי להישאר במימד כלשהו בזמן, במיוחד בתקופה של מלחמה. ביקרתי ב"כיסים" שונים של זמן מאז תחילת המלחמה הזאת, הייתי בטוקיו כשהמלחמה פרצה ובקרתי בפרנקפורט כשהגרמנים מרדו והחליטו להצטרף ליפנים, אך היו אלו רגעים בודדים. רגעים עליהם התחרטתי. רגעים שבהם ראיתי את הרוע האנושי מקרוב ורק ספרתי את הדקות עד שאוכל להימלט לעוד סבב של שתייה, למימד שבו אין מלחמות, לעוד ערב שגרתי, מוקף בזרים חסרי דאגות.
הפעם אני לא רוצה לברוח.
אין לכך שום הסבר הגיוני. ההסבר היחיד שיש לי זו היא. הבחורה הצנומה והעצובה שאני לא יכול להסיר ממנה את מבטי. יש לי צורך ממשי להיות קרוב אליה, לשמוע אותה מדברת, על כל דבר בערך, לא משנה מה, רק כדי להיות עוד רגע בקרבתה.
כעת היא מנהלת דיון עצבני עם אמא שלה על חלוקת המצרכים. אני יושב על אחד הכסאות במטבחון הקטן ובוהה באינטרקציה ביניהן.
כל האוכל שהצלחנו לקנות בשוק השחור נח על השולחן ועל הרצפה מסביבנו.
"אנחנו צריכים לעשות ספירת מלאי, לרשום את כל המצרכים שיש לנו ולמספר אותם, כדי שנדע לכמה זמן הם יספיקו." אסטל אומרת ברצינות, מחברת ועט בידה.
"אני מציעה שנשים במזווה כמה מצרכים ואת השאר נאכל בימים הקרובים." רוזה חסרת סבלנות. אני רואה איך היא מסתכלת על האוכל. יש לה רעב טורף בעיניים. אני לא יכול להאשים אותה.
"אנחנו לא יכולים לאכול הרבה בבת אחת." אסטל משיבה באיטיות וממשיכה לספור. "אם נאכל יותר מדיי, הקיבה שלנו תתפוצץ."
"אני לא רוצה לשמור את כל האוכל הזה למקרה חירום."
"אמא, זה יהיה חוסר אחריות לאכול מהר-"
"אני רוצה להנות ממה שיש לנו עכשיו! ותודה ללוסיאן על הכל! בלעדיך, יקירי, שום דבר מזה לא היה אפשרי!" רוזה ממשיכה.
אסטל נאנחת. אין לה כוחות להילחם.
"אם נמות שבוע הבא, אני רוצה לדעת שלפחות אכלנו כמו שצריך." רוזה ממשיכה בעקשנות.
היא לא יודעת עד כמה היא צודקת.
נותרו פחות מחודשיים עד הסוף המר. אני לא רוצה לחשוב על היום שבו המקום הזה ייעלם. היום שבו היא תיעלם.
המחשבה המכבידה יושבת בבטני כמו משקולת.
"אני רוצה לעשות מסיבה גדולה. אני רוצה לחגוג את היום הולדת שלי. אני רוצה להזמין את כולם-"
עיניה של רוזה נמלאות בניצוץ של תקווה.
"אמא, היום הולדת שלך יהיה רק עוד שלושה שבועות, בואי ננסה להקציב לנו את המנות שלנו עד אז-"
YOU ARE READING
בין דפי הזמן
Fantasyהיא חיה בעולם שיש לו תאריך תפוגה. עולם שבו שוררת מלחמת עולם כבר חמישים שנה. עולם שבו החלומות לא יתגשמו והילדים לא יגדלו. השעון הגדול מתקתק. הם מחכים לחשכה הגדולה, זו שתביא איתה את הסוף. הוא קופץ בין עבר לעתיד. חוזר שוב ושוב למציאות שבה אהוביו עדיין...
