בין דפי הזמן

פרק 7

היא

ביום המסיבה של אמא, כולנו עסוקים מצאת החמה ומתזזים ללא הרף בצריח ובחצר האחורית. ממסיבה אינטימית לחברים קרובים, היום הולדת חמישים של אמא הפך לאירוע הכי מדובר בעיר התחתית.

אמא מסתובבת בין כולם ונאנחת המון, כאילו היא המומה מתשומת הלב הפתאומית שהורעפה עליה, אך עמוק בפנים, אני יודעת שהיא נהנית מכך, ואני שמחה בשבילה, כי הכי מגיע לה בעולם להרגיש מיוחדת.

אני מבלה את רוב היום במטבח, הזיעה מטפסת במורד לגבי. אני מכינה את כל המאכלים שלפני ימים ספורים רק יכולתי לחלום עליהם.

דגים על האש. תפוחי אדמה וגזרים צלויים. מלפפונים בחומץ. ביצים קשות. עשרות חתיכות לחם עם חמאה. אני משתמשת בכל כוח הרצון שלי כדי להימנע מלטרוף את האוכל עוד לפני שהוא יגיע לצלחות של האורחים.

בין לבין אני מגניבה מבטים סודיים לעברו של לוסיאן. הוא נראה היום טוב במיוחד, לבוש בחולצה לבנה ארוכה פשוטה ואותו הג'ינס שאיתו הוא הגיע לכאן. הוא יוצא ונכנס אינספור פעמים לצריח, סוחב ומזיז דברים.

כשהוא תופס אותי בוהה בו הוא מחייך את החיוך הכובש שלו.

"אסטל, אולי תעשי הפסקה קצרה ותבואי איתי החוצה?"

"אין לי זמן, אני חייבת לסדר את המנות בצלחות-"

"אל תגידי לי את זה." הוא כמעט לוחש. "בואי איתי, בבקשה."

אני נכנסעת ולוקחת את ידו. הוא מוביל אותי החוצה אל החצר האחורית.

לרגע אני כל כך המומה שאיני יכולה לדבר.

החצר האחורית שלנו הפכה בין לילה מחורבה בוצית נטושה למתחם של קסם. משני צדינו עומדים אינספור כסאות מתקפלים ושולחנות עם מפות לבנות שעליהן מונחים פרחים צהובים. מישהו הביא גנרטור חרום המחובר לסלילים של אורות צבעוניים שנתלו על הגגות של הכסאות.

"אני לא מאמינה... שיש לנו חשמל... ואורות צבעוניים...ואת הפרחים הכי יפים שיש על המפות!"

אני מסתובבת באיטיות בין הכסאות. ידיי נוגעות קלות במפות הרכות.

הדמעות נכוות בעיניי. אני מנסה לא למצמץ. אני רק מקווה שאני לא חולמת.

לוסיאן ממשיך לחייך.

"זה מוצא חן בעיניך? כל מי שמכיר את אמא שלך בעיר התחתית הגיע כדי לעזור!"

ליום אחד אני יכולה להעמיד פנים שהמלחמה היא זיכרון מרוחק. נדמה לי שאני חיה יום בחיים של מישהי אחרת. מישהי שיכולה להיות מאושרת.

הלב שלי מלא כל כך בטוב. זה כנראה היום הכי טוב בכל חיי.

"וזה עוד לא הכל, אני רוצה להראות לך את הדבר שאת הכי תאהבי." הוא מושך אותי אחריו לקצה של של הרחבה הקטנה בין השולחנות.