בין דפי הזמן

פרק 9

היא

אני נשבעת שאם נצא מכדור הבדולח הזה בחיים, או לפחות בריאים בגוף אם לא בנפש, אני אהרוג את לוסיאן במו ידיי. אני לא יודעת באיזה מן תדר הוא כלא אותנו, בין הזמנים, או בין המימדים, המילים הללו נשמעות פשוט מגוחכות בעיניי. לא משנה כמה ניסיתי להתעורר מהסיוט הזה, אנחנו עדיין תקועים בתוכו.

הדמויות עם הגלימות והמסיכות המפחידות מתרחקות וכעת המחצית התחתונה של גופם עטופה בערפל סמיך. הם עדיין בוהים בנו עם עיניהם החלולות כמו בקרקס.

אני לא יודעת איך הוא הסתבך עם היצורים האלו ומה הוא עשה כדי שהם יקראו לו בן כלאיים אך אין לי פנאי לחשוב על כך כרגע. אם יש דרך כלשהי, עלינו לצאת מהגיהינום הזה. ועדיף בחיים.

הזמן שלנו מתחיל לתקתק.

הפחד שאוטם כל וריד בגופי מפנה את מקומו לאדרנלין שמעיר אותי כמו מכת חשמל.

"לוסיאן, בבקשה, לוסיאן, אתה לא יכול לאבד הכרה עכשיו! בבקשה תקום!" אני מצטעקת ומנענעת את גופו ביותר כוח ממה שרציתי.

הוא נראה פשוט נורא. הוא מוטל על צדו ועיניו חצי עצומות. פניו ושיערו ספוגים בדם וגופו חבול מההתעללות הבלתי נגמרת שלהם. כואב לי לראות אותו כל כך שבור אבל אני חייבת להתעשת. בשביל שנינו.

"אין לי זמן לרחם עליך עכשיו. אנחנו חייבים לפתור את החידה אחרת שנינו נמות!"

אני מנענעת אותו שוב.

כל דקה שהולכת זו דקה מבוזבזת.

"בכיס האחורי של הג'ינס שלי... יש פתק." הוא מדבר בקושי מבעד לשפתיים מדממות. אני רואה שהוא נאבק כדי להעיר את עצמו בכוח.

אני דוחפת את ידי לכיס שלו ומוציאה משם פתק קטן ומקומט.

הרים וצללים

345

ב

כוכב

48

אני בוהה בכתב היד הקטן והמפוזר.

"מה זה הרים וצללים?" אני שואלת. "תנסה להתרכז!"

"אין לי מושג... אפילו לא התחלתי לפתור את החידה." הוא ממלמל.

אני מתקרבת לפניו.

עיניו מחזירות אליי מבט מזוגג.

"לוסיאן, בבקשה, תחשוב. אתה יודע שהם יהרגו אותנו!" אני אומרת במהירות.

"אני לא... אני לא יודע..." הוא זועק בחוסר אונים.

לא רציתי לעשות זאת, אך אין לי ברירה. אני סוטרת לו בשיא העוצמה שלי על לחיו. קודם על הימנית ואז על השמאלית. ידי הימנית כואבת מההצלפה. לחיו הופכות לאדומות ובוערות.