בין דפי הזמן

פרק 10

*(אזהרה: טריגר מיני קל)*

הוא

דלתות המעלית נפתחות בצפצוף זעיר.

השנה היא שנת 2026.

אני ואסטל נפלטים מהמעלית הזהובה בכוח אל חדר שנראה כמו לובי של מלון. אנחנו מוקפים בקירות של טפטים פרחוניים, תמונות ממוסגרות של מפלים ומתחתינו שטיח לבן רחב ידיים. קרני אור שמש חלושות בוקעות מבעד החלונות העמומים.

אני מספיק לתת בה מבט בודד עד שהבלתי נמנע קורה. היא נראית קטנה ושברירית, שרועה על השטיח לצידי.

הבטן שלי מתערבלת כאילו מתחוללת סערה בתוכי. הבחילה עולה בגרוני. שנינו מקיאים את נשימתנו על השטיח הלבן.

זה לא מחזה יפה במיוחד.

אני מנגב את פי ומושיט לה את ידי. היא מנגבת את פניה ונעמדת על רגליה בזהירות.

"הגענו?" היא כמעט חוששת לדבר בקול רם.

אף אחד מאיתנו לא רוצה לדבר על מה שעברנו בשנת 2074 בעיר התחתית. אף אחד מאיתנו לא רוצה לדבר על העינויים שעברתי או על החוזה שהיא חתמה. על הגורל שהיא חרצה.

עכשיו אנחנו ביחד. ובפעם הראשונה בחיי, יש לי שותפה למסע בזמן. אני לא רוצה להודות בכך, אך אני מרגיש הקלה עצומה. סוף כל סוף איני חייב להיות בודד יותר. סוף כל סוף יש מישהי שאני יכול לשתף אותה בחיים האמיתיים שלי, מבלי להחביא דבר. אני מרגיש כאילו משקולת כבדה הוסרה מכתפיי.

"כן. בואי נראה מה הביאו לנו בתיקים שלנו." אני אומר בחפזון. "זה יעזור לנו להבין איך לבצע את המשימה שלנו."

שני תיקי גב כבדים למראה מונחים לצד שעון קיר גדול המתקתק בריחוק.

אנחנו מפשפשים בתוכם. יש בפנים דרכונים דיפלומטיים, כמה סטים של בגדים, איפור בשבילה, ארנקים עמוסים לעייפה בשטרות יפניים, וטלפונים ניידים עם כבלים.

אסטל מחזיקה בידיה בטלפון הנייד בפליאה.

"אני לא מאמינה שאני מחזיקה אותו!" היא מתרגשת ."איך הוא נדלק? הוא הולך לצלצל לי בכיס? זה אומר שאני אוכל להתקשר אליך?"

"כן, וגם תוכלי לגלוש באינטרנט." אני מחייך. התמימות וההתרגשות שלה מחממות את ליבי.

"אף פעם לא גלשתי באינטרנט. לאן אפשר לגלוש שם?" היא שואלת. "תראה לי איך גולשים?"

אני צוחק.

העיניים החומות שלה בולעות אותי במבטן. אני כל כך רוצה לנשק אותה. להחזיק אותה קרוב. אף פעם לא לתת לה ללכת. אך אני נזהר. היא עברה כל כך הרבה דברים בשבועות האחרונים. הרגע נחתנו מזמן שהיה רווי בהפצצות ושדות קרב. הנפש שלה עלולה להיות שבירה יותר מבובת חרסינה.