אהבה לוהטת || דואט האהבות [2]

פרק 18

אלה:

מיה נכנסה לחדר שלנו ולקחה ממני את בקבוק הבירה, שתיתי ממנו רק שתי לגימות, אבל הרגשתי גמורה לגמרי. "אני לא יכולה, מיה." בכיתי.
"היי, אלה. אני יודעת איך זה מרגיש, טוב? זו התחושה הכי נוראית בעולם שמישהו בוגד לך באמון, במיוחד מישהו שאתה אוהב. אבל יש לו סיבה טובה, בסדר? אני יכולה להראות לך משהו?" הנהנתי והיא פתחה את המחשב של ריס ועשתה משהו.
ריס היה על המסך, הוא וקולטון היו כאן, ריס ישב על הספה וקולטון התאגרף. "אתה יודע שהסמים האלו רק יהרסו אותך, נכון?" הוא צחק והנהן. "כן.. מצחיק, לא? הם יהרסו אותי ואז יהרסו את אלה, ואותך.. כי הזין הקטן והמעצבן שלך עומד בגללה. ואז אתה ואלה תתאהבו כי הרסתי לשניכם את החיים ובזמן שאני אהיה מת בקבר קטן שיגרום לי לרצות להתאבד בגיהינום, אתם תחיו באושר ועושר ותעשו סקס עד שתשכחו ממני. כולם שוכחים בסוף. שוכחים את החברות שהייתה, את הניצוץ.. את החיוכים. את הכל שוכחים." הוא ידע שלא אשכח אותו אף פעם. למה הוא אומר את זה?
"אפילו אמא שלי שכחה ממני!" הוא אמר עם דמעות בעיניו אבל בכל זאת גיחך. "שכחה שאני הבן שלה. שהיא אמורה לדאוג לי! במקום זה היא דאגה לחגורה המחורבנת שלה שיהיה לה מקום לנחות עליו ולחדר הקטן בקצה המסדרון, שלא יהיה בודד." הוא זרק בקבוק בירה על הקיר והוא התנפץ. בגלל זה חתיכת הזכוכית שמצאתי. "ריס.. אנחנו לא כמו אמא שלך. אנחנו החברים הכי טובים שלך. אנחנו ביחד מגיל קטן."
"אם אתם חברים טובים כל כך איפה הייתם?! איפה הייתם שהתעוררתי באמצע הלילה מסיוטים? או שהייתי מרותק לרצפה במלתחות בגלל התקפי חרדה שהיו לי?! איפה הייתם שננעלתי במקום כל כך קטן שאיבדתי שם את ההכרה! אני כמעט מתי שם ואתם אפילו לא יודעים על זה."
"ריס-" הוא הניד בראשו וניגב דמעות מעיניו. הוא העביר את ידו בשיערו ובלעתי את רוקי. מיה חיבקה אותי.
"אתם גרועים יותר אמא שלי. אתם המניאקים הכי גדולים כאן! אתם ידעתם שאני סובלת ובחרתם להתעלם בכל זאת! לעצום את העיניים ולבחור להתמקד רק בדברים הטובים. אבל מה איתי?! לאן אני אמור ללכת עם המחשבה המזוינת שלי?! לימים שאבא שלי היה על כיסא גלגלים בגלל שלא היה מסוגל כבר ללכת או לימים שאמא שלי האשימה אותי בהם שבגללי לאבא שלי יש סרטן? שאני ילד קטן ואגואיסט שמגיע לו למות. ואז.. תנחש מה? היא הצליפה בי. ואתה יודע מה? אני אפילו די בטוח שהיא ניסתה לאנוס אותי! אולי היא הצליחה, אבל אני לא באמת זוכר. הייתי אז בן שמונה ואני מדחיק כל רגע מהבית שם. אז כן, זה כאב לי מאוד. אבל אי פעם הרגשת את הכאב של ההרגשה שהחברים שלך, האנשים שהכי קרובים אליך בעולם, בוחרים להתעלם ממה שאתה מרגיש ולתת לך למות מבפנים?! אי פעם הרגשת את זה?" הוא לחש והשפלתי את מבטי. הרגשתי רע כל כך. הוא באמת מרגיש ככה?
שלא אכפת לנו ממנו. מיה חיבקה אותי בחוזקה ובכיתי. "אני לא ידעתי שככה הוא מרגיש, אני.. אני לא התכוונתי לגרום לו להרגיש ככה." קולי היה חנוק והיא ליטפה את ראשי. "את רוצה שאסיע אותך בחזרה לבית חולים?" היא שאלה והעבירה את שיערי הבלונדיני אל מאחוריי אוזני. "אני.. אני אתלבש ואז אולי, טוב?" היא הנהנה והעברתי את שיערי אל מאחוריי אוזני.