Hynmar | היינמאר

פרק 22

*****

״זה היה רעיון גרוע לקרוא לו לכאן!״ לומאר צעק כשהסתובב במעגלים בחדר הכס. החדר שבו הוא התעלם ממני ופקד להעיף אותי לצינוק. התנערתי מהתחושה כשהתקדמתי אליו בניסיון להרגיע אותו. ״למה אתה שונא אותו כל כך?״ צחוק נשמע מאחד הכסאות שעל כס המלכות, זה היה גלין ״זה סיפור יותר ארוך מאורך חייך נייב.״ נאנחתי, אני אתעקש לשמוע אותו ביום אחר. עיניי עברו אל הקיר הימני והזהוב של החדר. לינקס אחי נשען עליו והביט אל הרצפה במעין זעם. ידעתי שהוא שנא את זה שליף כאן, שרציתי לדבר איתו, אך ידעתי גם שהוא כנראה לא ירצה שליף יפגע.
מונלה ישבה על הכסא השני בכס המלכות, כך שהכסא האמצעי והגבוה ביותר היה פנוי ללומאר. העברתי את עיניי לאחד מהכסאות המהודרים והאדומים שמפוזרים ברחבה, שם ישבה סנרינה, בת דודתם של לומאר ומונלה, ועכשיו מסתבר גם של אמיראן. במהלך היום גיליתי שלסנרינה יש את הכוח של האמת. היא ידעה להבדיל בין אמת ושקר, רציתי שתהיה נוכחת במפגש הזה. למרות כל כאבי הראש שעשתה לנו היא הגיעה בסוף.
התכוונתי להתקדם אל לינקס אך אור אדמדם הופיע באולם. נשימתי נעצרה בחזי.
אמיראן הופיע בלבוש שחור ואלגנטי כשבידו הוא אוחז את אחי.. את ליף.
השיער החום-כרמל והמתולתל שלו היה מבולגן על ראשו. עיניו הירוקות ברקו בדמעות מאחורי המשקפיים העגולות והשבורות שלו. גופו היה רזה אך שום דבר מזה לא גרם ליופי היחודי שלו להבלע. הוא עדיין היה יפה תואר. סנרינה התיישרה בכסאה ״אין סיכוי שהפצפון הזה הוא אח שלכם.״ היא אמרה בצחקוק למרות שידעה את האמת. ליף לא היה פצפון, להפך הוא היה יותר גבוה מלינקס בכמה סנטימטרים. תארתי לעצמי שאמרה את זה בגלל הרזון. ליף הביט בה בעיניים כעוסות, נראה שהוא התכוון לענות לה אך הוא לא הוציא הגה.. במקום זאת הוא העביר את עיניו אליי. נאלצתי לשלב את ידיי כדי למנוע מעצמי להתפרק על הרצפה. ״את נראת טוב ניני.״ הקול שלו רעד. דמעות התווצרו בעיניי למשמע השם כינוי שהוא הדביק לי מאז שנולדתי. ״אל תקרא לה ככה!״ לינקס התפרץ מאחוריי ועקף אותי. ניסיתי להתקדם ולעצור אותו אך לא הצלחתי לזוז ממקומי. ״איבדת את הזכות לזה מזמן!״ הוא צעק אל תוך פניו כשנעמד מולו. ליף אפילו לא התכווץ, הוא היה רגיל לזה. ״אני..״ ליף התחיל להגיד אך לינקס עצר אותו ״מה לעזאזל אתה עושה פה?! עקבת אחריי ביער?״ ליף הנהן ולינקס נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. ״לין בבקשה.. תן לו לדבר.״ התחננתי בפניי אחי האהוב. לין כיווץ את לסתו בכעס. הוא לא הוריד את מבטו מליף אך צעד שני צעדים לאחור. מונלה ירדה מהכסא שלה והתקרבה אל לינקס, מה שגרם לאחי להרגע מעט. ״רציתי.. לעזור לך לחפש את ניני..״ ליף אמר אל עבר לינקס. לינקס פרץ בצחוק ״לנסות לעזור? אתה?! ששנים אתה מביט מהצד?! ותפסיק לקרוא לה ככה!״ משום מה.. גם אני לא הצלחתי להאמין לליף. מעולם לא היה לו את האומץ להגן עליי.
״הפצפון דובר אמת.״ סנרינה אמרה מהמקום שלה תוך כדי ששחקה בציפורניה. הבטתי אל ליף בהפתעה וליבי התחמם מעט כשניסיתי לעצור את הדמעות. הוא.. רצה לחפש אותי? לינקס העביר את ידו בשיערו בסוג של יאוש ״למה פתאום רצית לעזור? איפה היית כשדיון עשה את מה שעשה, ליפרד?-״ ״-אל תקרא לי ליפרד!״ ״-תענה לי! איפה היית?!״ ״הייתי נעול בשירותים כי מייל וקיט לא רצו שישמעו אותי בזמן שעשו לי את זה!״ הוא הרים את ידו השמאלית. שתי ידיי עלו אל פי כדי למנוע מהצעקה שלי לצאת. שתי אצבעותיו הקטנות בידו - הזרת והקמיצה, נכרתו. הם.. כרתו לו את האצבעות?! שקט.. שקט מחריש אוזניים מילא את החדר. פניו של לינקס הביעו חרדה וגועל וליף.. הוא הוריד את ידו והכניס אותה מתחת לידו השניה. קולו מילא את השקט של האולם. עיניו עברו להביט בעיניי הדומעות. ״אני ניסיתי לעצור את דיון. אני נשבע שניסיתי. מייל וקיט אחזו בי והכניסו אותי אל חדר האמבטיה כדי שלא ישמעו אותי. הם כרתו לי את האצבעות כעונש.״ הוא עצר לרגע כשדמעה ירדה מעיניו ״את לעולם לא ידעת שהגנתי עלייך.. אבל אני תמיד.. תמיד ניסיתי. ואני לא חזק ניני, הם הכו אותי והשפילו אותי בשקט בחדר למרות שידעו שאני לא מספיק חזק כדי להחזיר להם. אבל עצם זה שידעתי שבזמן שהם מכים אותי הם לא מכים אותך.. זה היה שווה את זה.״ הוא חייך חיוך קטן. דמעות זלגו על פניי כמו נהר, לא הייתי צריכה את האישור של סנרינה כדי לדעת שהוא דובר אמת. חרטה עמוקה עטפה אותי עד עמקי נשמתי. רציתי להקבר מתחת לאדמה. הוא נשם עמוק והביט בלינקס ״איך אתה יכול להגיד לי שאני מביט מהצד כשאתה עשית את אותו הדבר?״ קולו היה קר יותר כלפיו. לינקס הרים את גבותיו ״סליחה?״ הוא שאל וידעתי שהוא החזיק את עצמו מלהתנפל עליו. ליף נשך את שפתיו העבות לפני שדיבר, מה שגרם לסנרינה להתיישר בכסא, לפחות כך חשבתי. ״המיטה שלה הייתה האמבטיה. לך הייתה מיטה, למה לא נתת לה לישון במיטה שלך?״ עיניו של לינקס נפערו וכך גם שלי. ״אני לא רציתי..״ מלמלתי וליף צחקק, כבר לא זכרתי את הצחוק שלו, הוא לא צחק כל כך הרבה זמן. ״אז מה אם לא רצית? אם לי הייתה מיטה הייתי נותן לך אותה, אבל אני ישנתי על מזרון שיצאו ממנו תולעים.״ רעדתי בגועל. ליף הביט בלינקס שלא הצליח לדבר ואז בי. ״רציתי לעזור ללין לחפש אותך כן, אך באותו היום הייתי עסוק בלקבור את הגופה של אח שלנו ביער. לא ידעתי מה לעשות איתו.״ נשמתי עמוק והנחתי את ידיי על חזי. ״אני.. מצטערת על האצבעות שלך.״ מלמלתי בכנות והבטתי אל תוך עיניו דרך משקפיו השבורות. לפתע ראיתי את אחי באור אחר.. מעריך יותר. הוא ספג מכות בשבילי. הוא כן הגן עליי.
ליף הנהן פעם אחת ואמר ״אני מצטער על הכל.״ הוא לא יכל להגיד על מה, היה יותר מדי. עצמתי את עיניי והרכנתי את ראשי כשהדמעות המשיכו לזלוג.
״מה אתה מתכוון לעשות לו?״ לינקס שאל את אמיראן בקול כבוי. אמיראן הביט בי לכמה שניות ארוכות לפני שזז מהקיר שנשען עליו ואמר ״זה לא עניינך״ הוא התקדם ותפס בידו של ליף. ״אני מקווה שקיבלת את מה שרצית.״ אמיראן אמר לי לפני שהחל להעלם יחד עם ליף באור אדמדם, ״רגע!״ הוא לא יכול לקחת אותו לפייגון! הוא יהרוג אותו! לא! רצתי והתפרצתי אל תוך האור, אחזתי בחוזקה בחולצתו של אמריאן. לפתע.. לא הצלחתי לתאר את התחושה בתוך האור. נאנחתי בחוזקה וקול שלא זיהיתי יצא מפי כשהאור עטף אותי. התחושה הייתה.. עונג. עונג שמעולם לא חוויתי. עונג שמילא את כל גופי מכף רגל ועד ראש. עונג שלא יכלתי להרשות לעצמי להרגיש כשאחזתי בגבר הזה. עיניו של אמיראן ברקו באורות לבנים בהלם כשקול נמוך ומתענג יצא מפיו. שחררתי מחולצתו בבהלה ונחתתי בחוזקה על ישבני. האור נעלם אך אמיראן וליף עדיין היו באולם, הוא לא לקח אותם. אמיראן הביט בי מלמעלה בעיניים פעורות, וכך אני בו. ״מה לעזאזל זה היה?!״ צעקתו של לומאר הדהדה בחדר.

_______________
______________________

היי בנות אהובות! אז מה אתן חושבות על הפרק ועל התפנית בעלילה?❤️