נשמה תאומה

פרק 47

מתיאו

ניסיתי לשכנע את סביו שאני בסדר, ככה הייתי אמור להיות. לא הייתי אמור לתת לאנסטסיה להיכנס בין החומות שהקמתי סביבי אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה היא כבר נכנסה עמוק אל תוך חיי. נפרדתי ממנה כדי להרחיק אותה מהסכנה. מהכאב. אבל אני מתחיל לחשוב אולי זו לא הייתה ההחלטה שתפתור את הבעיה הזאת.
אחרי שנפרדנו הצלחתי למחוק את השם שלה מהמאפיה. וידאתי שכל האנשים שידעו עליה ישכחו שהם ראו או שמעו משהו. הוראתי לחיילים שהשגיחו עליה ושמרו עליה כל הזמן הזה- גם אם היא לא ידעה את זה להפסיק את עבודתם. ניתקתי את חיי ממנה לחלוטין, לפחות ככה חשבתי. חשבתי שאם אני אספר את אותו נשק שוב ושוב לעצמי ולסביו בסוף הוא יהפוך לאמיתי אבל הינה אני נכנס לחדר השינה שלי. שלנו. שלי ושל אנסטסיה.
הוא היה כל כולו בצבעים נטרלים. בלי צבעים ובלי אביזרים מיותרים. אבל עכשיו הוא כולו מלא בקסם והמגע של אנסטסיה. העציצים והתמונות שהיא הביאה. הריח שלה שממלא את כל החדר. כואב לי הגב כבר שבועיים- מאז שנפרדנו רק בגלל שאני לא יכול לישון במיטה של עצמי.
לשכב במיטה כשהריח שלה עוטף אותי, כמעט כאילו היא שם. אבל היא לא. ואני לא יכול לישון בלילה עם התחושה הזאת, אז ישנתי על הכורסה בפינת החדר. או על הספה בסלון. כל מקום שהוא לא המיטה שלנו.

פתחתי את הדלת ונכנסתי אל תוך חלל חדר השינה שלנו.
הסתכלתי סביבי. החדר היה מבולגן כי בניגוד לבדרך כלל, לא טרחתי לשמור על סדר וגם לא נתנתי לעוזרת הבית להיכנס לפה כדי לנקות. הסדינים נשארו באותו מצב שבו הם היו מהפעם האחרונה שאני ואנסטסיה ישנו ביחד והחדר עדיין היה מלא בדברים של שלה. אחרי שהיא עזבה שמתי לב שרק כמה דברים שלה נעלמו אבל את הרוב היא השאירה כאן. סובבתי את מבטי והלכתי לשידה שהייתה בחדר. אנסטסיה קישטה אותה ושמה עליה המון תמונות. יש פה גם תמונות שלי, גם תמונות שלה וכמה תמונות של נופים שהיא צילמה. בלי למצמץ העפתי את כל התמונות על הרצפה. המסגרות התנפצו והרצפה הייתה מכוסה בחתיכות זכוכית. כעסתי ולא ידעתי על מי.
כעסתי על אנסטסיה שהיא הצליחה ככה להשפיע עליי.
כעסתי על העולם שאני חיי בו, עולם מלא באנשים שרק מחפשים את החולשות שלי.
אבל בעיקר כעסתי על עצמי, על הבחירות שעשיתי והמעשים שעשיתי. מבטי נדד אל הרצפה ותמונה אחת תפסה את צומת ליבי. תמונה אחת של שנינו. התמונה שבה אני מציע לה נישואים. הרגע נצרב בדמיוני ושוחזר שוב ושוב.

אנסטסיה

שוב פעם הייתי כל היום במיטה. איבדתי ספירה כבר של הימים והפסקתי לעקוב אחרי מה שקורה ברחבי העולם. ביליתי את כל הימים בבכי שאני חושבת שלגוף שלי כבר אין דמעות להוציא.
הלב שלי נשבר לחתיכות ואין לי מושג איך לחבר אותו מחדש.

אחרי שברחתי מאבא שלי חשבתי שלא אוכל לחיות כמו שצריך, חשבתי שאני הולכת לבלות את שארית חיי בעצב. לא הייתה לי מטרה ולא חשבתי שאוכל להתאהב במישהו, אבל מתיאו שינה את זה. לא חשבתי שהוא יצליח. לא חשבתי שמישהו יצליח, ובכל זאת.