פרק 30

226 10 0
                                    

אנסטסיה

לא ציפיתי להתחתן. בטח שלא בשנה הקרובה.
כשמתיאו אמר לי שיש לו הפתעה בשבילי בטח שלא ציפיתי שיציע לי נישואין. אומנם אנחנו לא הרבה זמן ביחד- אפילו לא שנה אבל לא היססתי להגיד כן. לפני שהכרתי את מתיאו לא חשבתי שאתחתן מהסיבה שאני לא יכולתי לסמוך על גברים, גם עכשיו אני מהססת לפני שאני מתקרבת לאנשים אבל עם מתיאו זה שונה. אחרי שאני וליילה דיברנו אני לא אשקר ואגיד שכן הלהיב אותי הרעיון של להתחתן עם מתיאו ולהקים איתו משפחה קטנה. יש לי חיבה לילדים ועמוק בתוכי תמיד רציתי ילדים משלי, אני פשוט מקווה שמתיאו גם ירצה.
כשאני ומתיאו חזרנו אתמול היה כבר ממש מאוחר ולא יכולתי לספר לליילה ולאמא שלי את החדשות כי הן כבר הלכו לישון אבל עכשיו אני רק מחכה שהם יתעוררו ואני אספר להן.
אני ומתיאו יושבים במטבח ושותים קפה, הוא עובד על משהו במחשב ואני שקוע במחשבות.
הסתרתי את מבטי הצידה כששמעתי צעדים מתקרבים וראיתי את אמא וליילה נכנסות למטבח. ישר עלה לי החיוך לפנים כי לא יכולתי כבר לחכות כדי לספר להן, ״למה את כל כך שמחה על הבוקר?״ שאלה ליילה תוך כדי פיהוק, ״יש לנו משהו לספר לכן״ אמרתי והבטתי במתיאו לשנייה לפני שהחזרתי את המבט אליהן, הרמתי את היד שעונדת את הטבעת כדי להראות להן ואחרי שנייה ליילה התחילה לקפוץ ולרוץ אליי.
״אומייגד! אומייגד! אומייגד! אמרתי לך!! ידעתי. ידעתי. ידעתי!״  היא התחילה לקפוץ שוב אחרי שהיא סיימה לחבק אותי ואני גם פרצתי בצחוק. אמא ניגשה אליי עם דמעות בעיניים וחיבקה אותי גם כן. ״אני לא מאמינה שהבת הגדולה שלי מתחתנת, אני כל כך שמחה בשבילך. בשביל שניכם.״
כשהפניתי את מבטי למתיאו ראיתי שהוא כבר מסתכל עליי וישר חיוך גדול התפשט על פניי. ״ברור לך שאני השושבינה שלך כן?״ ליילה דחפה קלות את כתפי ושאלה בחיוך, ״ברור לך שהתשובה פה ברורה? חוץ מזה אני לא מכירה אנשים, לא כדי להזמין אותם לחתונה שלי.״

״בוקר טוב לכולם״, סביו נכנס למטבח בזרועות פתוחות והתקרב אליי כדי לתת לי חיבוק. הקשר שלי ושל סביו נהיה ידידותי למדי, אין לי מושג מתי הספקנו להיות חברים כאלה טובים אבל אני מרוצה מהסיטואציה. ״כולכם נראים נורא שמחים היום״ סביו אמר וחשד הופיע על פניו. לרגע הסתכלתי על מתיאו ותהיתי אם יש מצב שהוא בכלל לא סיפר לו. ״מתיאו לא סיפר לך?״
״מתיאו לא סיפר לי מה?....״ שאל לאט והסתכל על מתיאו.
הסתובבתי אל מתיאו ואמרתי, ״אני לא מאמינה שלא סיפרת לאחיך!״ הוא משך בכתפיו, מפגין אדישות יתרה כאילו זה לא מידע כזה חשוב. ״מתיאו ואני מאורסים״ אמרתי לסביו והראתי לו את האצבע שעונדת את הטבעת, הוא פער את עיניו ואחרי חצי דקה התחיל לצחוק. לצחוק.
״א-אני מפספסת משהו...״ אמרתי וניסיתי להביט במתיאו כדי להבין למה סביו צוחק אבל הפרצוף שלו הביע רק יאוש. ״סביו?״ ״סליחה. סליחה. אני פשוט״ הוא עצר רגע והביט במתיאו, ״ידעתי שזה מה שיקרה מהשנייה שפגשת אותה״ אמר וחזר להביט בי. ״ברוכה הבא למשפחה״.

..........

״מתיאו?״ לחשתי וניסיתי לראות אם הוא עדיין ער. שכבנו במיטה וראשי היה מונח על החזה שלו. ״מממ?״
״אתה רוצה ילדים?״ לחשתי אבל לא הבטתי בעיניו, משום מה פחדתי וחשבתי שהתשובה תהייה שלילית, מתיאו לא בן אדם שמחבב את רוב האנשים וגם אלה שכן לוקח לו זמן. עם תינוק זה שונה. חוץ מזה שתינוק עושה מלא רעש בהתחלה הוא גם בוכה הרבה, עכשיו אומנם אמא שלי וליילה גרות איתנו אבל הוא עושה את זה בשבילי, לפני זה הוא לא גר עם אף אחד, אפילו לא עם סביו כדי להימנע מזה. ״אני מניח שבעתיד כן, אף פעם לא חשבתי על זה לעומק״ ענה ואחת בדיו ליטפה את שיערי. ״למה? את... את בהריון?״ שאל בזהירות וקצת היסוס, ״מה? לא! פשוט... תמיד רציתי ילדים ופחדתי שאתה לא רוצה...״ אמרתי והתחלתי להתעסק באצבעות שלי. ״בעתיד יהיה לנו כמה ילדים שתרצי.״ אמר וחיוך קטן נפרש על פניי.
״למה שלא נשב בימים הקרובים ונתחיל לתכנן את החתונה? ככה בזמן שאני לא אהיה פה תוכלי לסגור את הדברים הקטנים?״ הרמתי את מבטי והצמדתי את שפתינו לנשיקה, ״סגרנו״ אמרתי וחיבקתי אותו. האמת שניסיתי לשכוח בנתיים מהנסיעה הזאת של מתיאו כי תמיד זה מלחיץ אותי. אני אומנם לא יודעת בפרטי פרטים מה קורה במאפיה אבל אני לא עד כדי כך עיוורת, ברור לי שאנשים מתים ודם לוקח חלק גדול בעסקים של מתיאו, הוא פשוט משתדל לספר לי כמה שפחות מזה... חוץ מזה גם עם מתיאו חושב שאני ישנה יש פעמים שהוא חוזר הביתה מאוחר וישר הולך להתקלח אבל אני רואה כתמי דם קטנים על הבגדים שלו. אבל עכשיו לפחות תהיה לי תעסוקה אז הראש שלי לא יהיה שקוע במחשבות, לפחות כך אני מקווה.

כעבור יומיים כפי שמתיאו הבטיח אני והוא ישבנו ודיברנו על הפרטים התכנים של החתונה.
בגלל שהוא הקאפו אז יוצא שצריך לעשות חתונה די גדולה ולהזמין הרבה אנשים וקפטנים בכירים, סגרנו מקום וקבענו שנתחתן בעוד שבעה חודשים ב 8.4. חוץ מדברים ספציפיים ביקשתי ממתיאו לארגן את כל הדברים והוא הסכים. למרות שאם להיות כנים לא ציפיתי לאחרת, זה לא מסוג הדברים שמעניינים את מתיאו. סוג פרחים, צבע מפות, שירים.... סגרתי עם מקום שמוכר שמלות כלה לבוא למדידות בזמן שמתיאו יסע לפגישה הזאת שיש לו ובנתיים אני אארגן את השאר.
עכשיו כבר עבר שבוע ואני וליילה יושבות מחוץ לבריכה עם בגדי ים ומשתזפות. היחסים ביני לבינה לא השתנו ממה שהיו בעבר ואני ואמא נהיינו משמעותית קרובות יותר, פחדתי שהדברים שקרו בעבר ישפיעו על היחסים בנינו, בהתחלה זה מה שהיה אבל עכשיו השארנו את הדברים בעבר. ״אנסטסיה״ ליילה קוראת לי ומוציאה אותי מהמחשבות בחזרה למציאות, סובבתי אלייה את ראשי כסימן לזה שאני מקשיבה, ״אני ואמא חשבנו והחלטנו שנעבור לדירה משלנו.״ דברייה גרמו לי להתיישב בפתאומיות כשכל הגוף מופנה אלייה, ״על מה את מדברת, למה שתעזבו?״ שאלתי ולא הבנתי למה שהן ירצו לעזוב. סוף סוף כולנו ביחד אחרי שנים של חוסר וודאות ותקשורת, חשבתי שהכל היה בסדר. ״תירגעי, בסך הכל חשבנו שכדי שנעבור כדי שתהיו לבד.״ אמרה והתיישבה גם כן, ״תחשבי שנייה, את ומתיאו עומדים להתחתן, להביא ילדים אחר כך עם תרצו. חוץ מזה שאני ואמא לא היינו אמורות להישאר פה לנצח זה היה זמני. דיברתי עם מתיאו, הוא מצא לנו דירה במרחק כמה דקות הליכה ככה שנהיה עדיין קרובות אחת לשנייה ונוכל לבלות כל היום ביחד״. הבנתי למה היא הציעה את זה, כשחושבים על זה זה באמת הגיוני. ״את כנראה צודקת״ אמרתי באנחה וחזרתי לשכב על מיטת השיזוף, ״אני נכנסת למים את באה?״ שאלה והתחילה להתרומם, ״אין לי כוח כנסי את״ אמרתי וחזרתי לעצום את עיניי.

נשמה תאומה Where stories live. Discover now