נשמה תאומה

פרק 10

אנסטסיה

התעוררתי במיטה זרה, לא הבנתי איפה אני. הייתי על מיטה גדולה ונוחה, בחדר עצום, מעוצב בעיקר בצבע אפור, הייתי לבושה בחולצה מכופתרת שהייתה גדולה עליי ומכנסונים קצרים. בהחלט לא הבגדים שלי.
לאט לאט זכרונות מאתמול החלו לצוץ במוחי. רפאל החליף מנעול לדירה. תכננתי לישון באוטו. מתיאו בא ועכשיו אני אצלו בבית.
למה לעזאזל הסכמתי לישון אצלו בבית?
החלטתי לצאת מהחדר וללכת לחפש אותו. יצאתי מהחדר למסדרון ענק עם עוד כמה חדרים.
בסוף המסדרון הייתה מעלית, התקדמתי אליה והיא נפתחה בשנייה שלחצתי על הכפתור, נכנסתי ולחצתי על קומה אחד.
הבית הזה כל כך גדול שצריך מעלית?
על מי אני עובדת רק החדר שבו הייתי היה בגודל של הדירה שלי, יותר נכון הדירה הקודמת שלי...

יצאתי מהמעלית וראיתי את מתיאו יושב על כיסא ליד אי במטבח ושותה קפה, הוא בטח שמע את הצעדים שלי כי הוא הרים את מבטו והסתכל עליי.
״התעוררת״ אמר, הנהנתי. לא באמת ידעתי מה להגיד, הוא בא אליי אתמול והביא אותי לבית שלו כדי שאני לא אשן במכונית.
למה הוא בכלל בא אלי אתמול? הוא ידע שאני תכננתי לישון באוטו?
״איך ידעת שאני מתכננת לישון באוטו?״ שאלתי, הייתי חייבת לקבל תשובות. כאילו, זה די מוזר שהוא סתם ככה החליט באמצע הלילה ללכת לטייל ובמקרה עבר ליד הבית שלי. הוא עוקב אחרי?
״ישנת טוב?״ שאל מתעלם לגמרי מהשאלה שלי.
״כן״, לא התכוונתי להתווכח איתו, אם הוא לא רוצה לספר לי לא צריך. ״תודה שנתת לי לישון פה אבל אני חושבת שאני אזוז עכשיו, אני צריכה ללכת לחפש דירה חדשה״.
לא ידעתי למה ציינתי את הדבר האחרון, ״בואי שבי כמה דקות. את רוצה קפה?״ שאל.
התיישבתי והנהנתי. מי אני שאתנגד לקפה?
הוא הושיט לי את הקפה וישבנו בדממה למשך כנראה הרבה זמן.
״למה את צריכה דירה חדשה? מה קרה לקודמת?״ שאל, שובר את השתיקה המביכה שהייתה בחדר.
״איחרתי בתשלום על הדירה. חודש שעבר הוא נתן לי פעם אחת לשלם בכמה ימים איחור ואמר שלא יהיה פעם הבאה, בגלל שאיחרתי בתשלום שוב הוא החליף מנעול לדירה...״ אמרתי.
״אבל את עובדת, המשכורת לא מספיקה לך?״ שאל, הנדתי בראשי לשלילה. ״הוא העלה לי את הסכום לא מזמן וזה די קשה לשלם על השכירות לבד, אז גם לשלם אוכל ודברים כאלה..״
״מה עם המשפחה שלך, הם לא יכולים לעזור לך?״ המשיך לשאול אותי שאלות, לרגע הרגשתי כאילו חוקרים אותי. ״לא״ עניתי בלי לפרט. לא באמת התכוונתי לשתף אותו בכל הסיפור המשפחתי שלי, אני בקושי מכירה אותו. ״למה?״
״זה סיפור לפעם אחרת...״ מלמלתי, מנסה להתחמק מלדבר על זה.
״שוב תודה על זה שנתת לי לישון פה אבל אני באמת צריכה ללכת״. אמרתי תוך כדי שאני מתרוממת מהכיסא.
״את יכולה להישאר פה״ הציע, לרגע קפאתי.
למה שהוא יציע לי לישון פה? אנחנו בקושי מכירים, זה לא שאנחנו ביחד. למרות ש...
לא. אין סיכוי. זה לא יעבוד, אני חייבת להפסיק לחשוב עליו בצורה כזאת.
״תודה, אבל לא תודה״ אמרתי, בחיוך. אני מעריכה את זה שהוא מציע אבל אני ממש לא מתכננת לישון פה עוד כמה ימים, גם ככה ישנתי פה יום אחד יותר מידי.
״תתלבשי ונלך״. אמר, קימטתי את המצח. ״נלך?״ שאלתי מבולבלת. ״אני אבוא איתך לחפש לך דירה״ אמר ולא הבנתי למה הוא טורח, אין לו משהו יותר טוב לעשות?
״זה בסדר, אני בטוחה שיש לך דברים יותר חשובים לעשות״ אמרתי, מקווה שישחרר מהעניין. הדבר האחרון שאני צריכה זה לבלות איתו עוד זמן שיעשיר את המחשבות שלי במידע חדש.
״אני אבוא איתך״ אמר יותר כאילו הוא קובע, ולא משאיר מקום לתשובה אחרת, לא באמת היה לי כוח לריב איתו... ״בסדר״ מלמלתי והלכתי להתלבש. מה שבטוח, זה הולך להיות יום ארוך.