פרק 43

168 9 8
                                    

אנסטסיה

לפעמים אני תוהה אם יש דרך פשוט להשתיק את המחשבות. מאז השיחה שלי עם ליילה אני לא מפסיקה לחשוב על הדברים שהיא אמרה.
הכי כואב לי שהיא בכלל הציעה את הרעיון שאני ומתיאו ניפרד, אחרי כל מה שקרה וכל מה שעברנו. בימים האחרונים לא שמעתי כלום ממנה אבל רציתי לישר את ההדורים בנינו כי המצב סתם מכביד עליי ואני בטוחה שגם עליה. אחרי שנים שלא דיברנו ולא היינו בקשר לא הייתי רוצה שככה המצב יהיה.
אני יושבת למטה בסלון, מסתכלת על הנוף.
אחד הדברים שיכולים להרגיע אותי לא משנה מה. להסתכל על הנוף עם מוזיקה ברקע. הצמחים וכל הגוונים של הירוק. יש משהו מרגיע בטבע, כאילו אני נכנסת לעולם משלי שאין בו אף אחד ושום דבר חוץ משקט.
כשאני שקועה במחשבות פתאום הרגשתי יד חמה שמונחת על הכתף שלי. נאנחתי והתענגתי על החום של כף ידו, מבלי להסתובב בכלל כדי לראות את פניו אני יכולה לזהות למי היד הזאת שייכת. הוא העביר את אגודלו הלוך ושוב על הכתף וזז קצת כדי להתיישב על ידי.
״מה מטריד אותך? בזמן האחרון את קצת מנותקת״ שאל וראיתי דאגה אמיתית בעיניו. נאנחתי ושיניתי תנוחה כדי להישען עליו, ראשי מונח על חזהו והוא עוטף אותי בזרועותיו.
״ליילה אמרה משהו שקצת מטריד אותי״ לחשתי באנחה ושיחקתי באצבעותיי, ״אני אהיה בסדר על תדאג״ סובבתי את פני והצמדתי נשיקה לשפתיו.
גבותיי התרוממו בהפתעה כעמון הדלת צלצל. יש שומרים מחוץ לבית שלא נותנים לאף אחד להיכנס אלה אם כן יש להם אישור ממתיאו אבל לא יכולתי לחשוב על אף אחד שאמור לבוא. ״את מחכה למישהו?״ שאל אותי וראיתי אותו קצת נדרך ומושיט יד לאקדח שלו, נענעתי בראשי לשלילה. ״אולי זה סביו?״
״זה סביו, הוא לא היה דופק״ אמר והתרחק ממני לכיוון הדלת. ״תישארי כאן״ הוא אמר בקול דרוך וסימן לי עם היד להישאר איפה שאני אבל לא הקשבתי לו והלכתי בעקבותיו. אני מבינה שמתיאו דואג ובצדק אבל לפעמים הוא קצת מגזים. עומדים מלא שומרים בחוץ והם לא היו נותנים למישהו להיכנס הביתה, באיחוד אחרי שמתיאו הגביר את כמות השומרים בחוץ אחרי מה שקרה.
הגעתי אל הדלת שנייה אחרי מתיאו וראיתי אותו פותח את הדלת עם היד על האקדח אבל כמו שחשבתי לא קרה כלום. אומנם לא ציפיתי שליילה תהיה זאת שתיכנס פנימה אבל בהחלט זה היה הגיוני בהתחשב בעובדה שהיא אחת מבין בערך חמישה אנשים שרשאים להיכנס לבית באופן קבוע.
״היי״ מלמלה במבוכה וסומק התפשט לה על הלחיים.
״אני אשאיר אותכן לבד גם ככה אני צריך לדבר עם סביו על כמה דברים״ מתיאו אמר ויצא שנייה אחרי שנתן לי נשיקה.
הדלת נסגרה מאחוריו ואני וליילה פשוט נשארנו לעמוד אחת מול השנייה במבוכה. אף אחת לא ניסתה להגיד משהו או לנסות להתקדם לכיוון הסלון. לבסוף מה שנראה כמו שעות אבל היה בקושי דקה ליילה נאנחה והרכינה ראש לפני שהתקרבה אליי ודיברה, ״אני לא רוצה לריב איתך״  אמרה ואני נאנחתי ומשכתי אותה לחיבוק. ״בואי נלך לסלון, אני אביא לנו משהו לשתות״

נשמה תאומה Where stories live. Discover now