נשמה תאומה

פרק 36

אנסטסיה

ניסיתי לפתוח את העיניים כשהרגשתי כאב ראש חזק וסחרחורת מתפשטים בגופי. מצמצתי במהירות את העיניים כדי לנסות להתרגל אל האור בחלל החדר. בסוף כשהצלחתי למקד את ריאתי ניסיתי להבין איפה אני נמצאת אבל החדר לא היה לי מוכר, הקירות היו בצבעי שמנת בהירים, כמעט לבנים והייתה טלוויזיה קטנה שתלוייה על הקיר מולי. בחלל החדר נשמע צפצוף מעצבן שרק הגביר את כאב הראש. משמאלי ראיתי את מתיאו נשען עם ראשו על קצה המיטה כשהוא מחזיק את ידי. "מתיאו" לחשתי בקושי והזזתי קצת את היד, הוא מיהר להרים את ראשו וראיתי הקלה מתפשטת בפניו. היה ניתן לראות עיגולים שחורים מתחת לעיניים שלו המעידות על חוסר שינה וגם הזיפים שכיסו חלק מפניו בגלל שהוא לא התגלח, "אנסטסיה" לחש בהקלה והרים את ידי כדי לנשק אותה ולהצמיד אותה למצחו. התחלתי להתרומם לישיבה כשכאב חזק פילח את בטני אבל בתכלס הרגשתי אותו בכל גופי, "לאט לאט" אמר מתיאו ועזר לי להתרומם לישיבה, לאט לאט זכרונות ממה שקרה התחילו למלא את ראשי. חזרתי הביתה. פרצו לנו לבית. התקשרתי למתיאו. ירו בי. סביו היה שם. עם הזיכרונות שמלאו את ראשי הצלחתי לחבר את החלקים ולהבין שאני נמצאת בבית חולים אבל לא ידעתי כמה זמן עבר בגלל שאיבדתי תחושת זמן כשהייתי רדומה. התכווצתי שוב בגלל הכאב בבטן ובזווית העין ראיתי מלא חוטים וצינורות שיוצאים מהיד שלי ומחוברים לכל מיני שקיות עירוי ודם. הרמתי את ידי והצמדתי אותה למצחי, "כואב לי הראש... כמה זמן עבר? מה קרה?"
"עברו שמונה ימים, הגעת לבית החולים במצב קשה, איבדת הרבה דם וירו לך בבטן" אמר אבל ראיתי שהיה לו עוד מה להגיד והוא עוצר את עצמו, "אני מצטער. הייתי צריך להיות שם. לשמור עליך. אמרתי לך שאת מוגנת איתי אבל-," "מתיאו, אני לא מאשימה אותך. לא היה שום דבר שיכולת לעשות. אני לא מאשימה אותך אז אל תאשים את עצמך גם כן" אמרתי לו לפני שהספיק לסיים את דבריו. וזה נכון, באמת לא האשמתי אותו. זאת אומרת לא היה שום דבר שהוא יכל לעשות..... עמוק בתוכי ציפיתי שמשהו כזה יקרה.. זה העולם שלו, העולם שממנו הוא בא ואין שום דבר שאני או הוא יכולים לעשות כדי לשנות את זה. האופציה היחידה שיש לי היא לצאת מחייו של מתיאו אבל זה לא הולך לקרות, כי אני מעדיפה לחיות בידיעה שיש סיכוי שאני אפגע כמו שקרה לפני כמה ימים אבל אהיה מאושרת עם מתיאו מאשר לחיות ללא סכנה הקשורה למאפיה אבל בלעדיו. אני ומתיאו הולכים להתחתן, לא משנה מה אני לא אתן לשום דבר ולאף אחד לעצור אותנו כי מאז שיש לי את מתיאו אני מרגישה שלמה סוף סוף. אני מרגישה כאילו מצאתי את הנשמה התאומה שלי ואני לא יכולה לחיות בלעדיו. "אני אוהבת אותך. אתה שומע אותי? אתה לא אשם", יכולתי לראות בעיניים שלו שהוא מאשים את עצמו והייתי חייבת שהוא יבין שלא משנה מה יקרה אני עדיין אוהבת אותו. הוא התרומם מהכיסא וקירב את פניו אל פני ואחז בצווארי עם אחת מידיו, "גם אני אוהב אותך" אמר לפני שהצמיד את פנינו לנשיקה.

אחרי כמה דקות אני ומתיאו סובבנו את פנינו אל הדלת כששמענו שהיא נפתחה וסביו נכנס לחדר, "מכונת הקפה מקולקלת אז אין קפ-" סביו התחיל להגיד אבל עצר את דבריו כשראה שאני ערה ומיהר אליי. "אנסטסיה, אני שמח לראות שאת בסדר, איך את מרגישה?" שאל אחרי שהתנתקנו מהחיבוק שלנו ושנינו התעלמנו מהמבטים שמתיאו שלח לנו מהצד. אמנם הם אחים אבל מתיאו בהחלט טיפוס קנאי, "אני מרגישה טוב, חוץ מהכאב בבטן והראש" אמרתי וראיתי שגם על פניו של סביו הופיע קצת אשמה. "סביו תודה. אם לא היית שם כבר הייתי מתה מזמן" אמרתי לו וניסיתי להדגיש את דבריי, שניהם היו חייבים להבין שהם לא אשמים ושסביו הציל אותי. אני לא יודעת מה גרם לו להיכנס לתוך הבית אבל מזל שהוא עשה את זה כי הוא הציל אותי. "לא אבל ברצינות עכשיו איך בית חולים רוצה לתקן אנשים אם הוא אפילו לא יכול לתקן מכונת קפה" סביו אמר וגרם לי לצחוק, אפילו ראיתי על הפרצוף של מתיאו חיוך קטן. " איפה אמא שלי וליילה?" שאלתי אותם, אמנם אני לא ערה הרבה זמן אבל כבר עבר בסביבותל השעה ולא ראיתי זכר אליהם, "הם בבית, אמרתי להם ללכת לנוח ושאם יהיה שינוי נעדכן אותן. הם ישבו פה במהלך השבוע האחרון ולא זזו ממך חשבתי שלא יזיק להם לישון על מיטה נוחה..." מתיאו אמר וסימנתי לו 'תודה' עם השפתיים. "נמצאים איתם שומרים שמקיפים את כל הבית אבל אני יכול ללכת להביא אותם, אני בטוח שהם ישמחו לראות אותך" סביו אמר והתרומם מהכיסא, "זה יהיה נהדר תודה סביו" אמרתי לו והוא הנהן אלי בחיוך ויצא.
זזתי קצת עם גופי אל הקצה של המיטה כדי לפנות מקום לידי, "מה את עושה? את צריכה לנוח." מתיאו מיהר להגיד שקצת התכווצתי בגלל הכאבים בבטן, "הנסיעה מפה הביתה לוקחת עשרים דקות ככה שיש לנו כמעט שעה לפני שאמא שלי וליילה יבואו, אני רוצה להיות קרובה אליך" השבתי ותפחתי עם ידי על המקום הפנוי לידי על המיטה. לאחר היסוס קל מתיאו התרומם והתיישב לידי על המיטה, "אני לא רוצה להכאיב לך" הוא צדק, המיטה לא הייתה גדולה מספיק בשביל שנינו אבל לא היה לי אכפת. כל מה שרציתי בשלב הזה הוא לשכב ליד מתיאו, להרגיש אותו קרוב אלי ואת חום גופו בזמן שהוא מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. הנדתי בראשי, "לא תכאיב" אמרתי לו והנחתי את ראשי על החזה שלו והרשתי לעצמי לעצום עיניים, אני לא יודעת אם מתיאו הפנים את הדברים שאמרתי לו אבל אני יודעת דבר אחד, עם מתיאו אני מרגישה בטוחה.

תסלחו לי שהפרקים קצת קצרים, בכל מקרה לכל אלה שקוראים את הספר ממש אשמח אם תעשו לי גם לייק
ומוזמנים לבקר אותי גם בטיק טוק- books_yarin3