נשמה תאומה

פרק 34

מתיאו

שחור. זה מה שראיתי בעיניים מאז השיחה האחרונה שלי עם אנסטסיה וסביו. חזרתי עם המטוס ועליתי לרכב, נוהג במהירות שיא ומתעלם מכל התמרורים וחוקי התנועה שקיימים במטרה להגיע לאנסטסיה כמה שיותר מהר. אחרי שאנסטסיה איבדה הכרה כשהיא הייתה איתי בשיחת טלפון סביו לקח אותה לבית החולים בגלל שהרופא שלנו לא יכל לתת לה את הטיפול שהיא הייתה צריכה, אבל עדיין הצבתי שומרים מחוץ לבית החולים וגם בתוכו, הוריתי לכל השומרים שלא יתנו לאף אחד להיכנס לחדר שאנסטסיה נמצאת בו בלי אישור שלי וכל זה כדי לוודא שהיא הכי מוגנת שאפשר. לא אאפשר למה שקרה לחזור על עצמו, לא היה מקום לטעויות עם אנסטסיה, הביטחון שלה זה מעל הכל ולמרות שאיכזבתי אותה לא אתן שזה יקרה שוב.

כל כך הרבה דברים התרוצצו במחשבותי שכבר לא ידעתי במה להתמקד, מה לעשות קודם. נקמה. זעם. כל מה שרציתי לעשות היה ללכת ולהרוג את אותם אנשים מזדיינים שפרצו לנו הביתה, וגם את האנשים הקשורים אליהם.  אבל מצד שני דאגתי לאנסטסיה. צד אחר בראשי פשוט אומר לי לשבת לידה ולא לעזוב אותה עד שהיא תתעורר, לא לעזוב אותה לעולם. רציתי לשבת לידה ולהחזיק לה את היד, לשמוע את הדופק במפרק כף היד שלה ולהקשיב לנשימות שלה בידיעה שזה מה שירגיע אותי קצת, לדעת שהיא בסדר.
הגעתי לבית החולים ומיהרתי לצאת מהאוטו בלי לטרוח לחנות, הבאתי את המפתחות לאחד השומרים שיקחו את האוטו בזמן שמיהרתי להיכנס וללכת למעלית. הגעתי לקומה והלכתי לפקידה שישבה שם כדי לברר פרטים על המצב שלה, ״אנסטסיה רובינסון, מה המצב שלה? איפה היא נמצאת?״ בלי לבזבז זמן שאלתי את האישה שישבה בדלפק בקול קר וקצת מאיים, היא הקלידה משהו במחשב שלה לפני שענתה לי, ״היא עדיין בניתוח, מי אתה בשבילה?״
״הארוס שלה, איפה היא נמצאת? אני רוצה לראות אותה״
״אם תוכל לחכות כאן, אני אקרא לרופא והוא כבר יעדכן אותך בפרטים״ היא אמרה לפני שחזרה להתעסק במחשב שלה, הסתובבתי וראיתי את סביו מתקדם לכיווני, בגדיו מלאים בדם ועל פניו הופיע אשמה.
״אתה לא אשם״ אמרתי לו לפני שהוא הספיק להגיד משהו אבל ראיתי שהוא הולך להתווכח איתי, ״אני כן, לא הגנתי עליה. הם לא היו אמורים לפגוע בה, אני מצטער״ הוא אמר והביט בנקודה ברצפה כדי להתחמק ממבטי, ״סביו. אני לא יודע איפה היו השומרים אבל לא יכולת לגבור על כולם לבד. פאק- אני לא מאשים אותך״
״ישר לקחתי אותה לפה והכניסו אותה לחדר ניתוח, אין לי יותר מידי פרטים בינתיים.״
״לך תחליף בגדים. אמרתי לפקידה שתקרא לרופא, אחר כך אני ואתה הולכים לשבת ולעבור על כל מה שקרה. אני רוצה לדעת איך הצליחו לפרוץ אליי הביתה ואיפה לעזאזל היו השמורים.״ סיננתי בשיניים חשוקות, ״שניים מהם תפסנו הם מחכים לך במרתף, בינתיים סנטינו מנסה לברר מאיפה הגיעה ההודעה.״ הנהנתי והסתובבתי אחורה כשראיתי את סביו מסמן לי בראשו שהרופא פה.
״אתם כאן בשביל אנסטסיה?״ שאל הרופא,
הנהנתי, ״מתיאו וואלקר, הארוס שלה״ אמרתי לו אחרי שהושטתי את ידי אליו ללחיצה והבנה נפלה על פניו ואחריו ראיתי קצת פחד והיסוס, ״היא יצאה עכשיו מחדר ניתוח, מעבירים אותה לחדר התאוששות. היא הגיעה לפה במצב קשה עם דופק חלש, הוצאנו את הכדור וחיברנו אותה לנוזלים וחמצן כי היא עדיין מתקשה לנשום בכוחות עצמה. אם תרצו ללכת לראות אותה אתם יכולים.״
״אני הולך להחליף בגדים, אפגוש אותך אחר כך״ סביו אמר והסתובב ללכת, בזמן שאני והרופא התקדמנו לחדר של אנסטסיה. הוא פתח את הדלת וגופי נדרך כשראיתי את אנסטסיה שוכבת על מיטה כשפניה חיוורות והיא מחוברת להמון צינורות בזמן שהרעש היחידי בחדר הוא הצפצוף של הדופק שלה. הרעש היחידי שגרם לי לשמור על שפיות בינתיים, הידיעה שהיא בחיים. ״מתי היא אמורה להתעורר?״
״הגוף שלה בטראומה וחטף הלם. אנחנו לא יכולים לדעת כלום בוודאות אבל היא אמורה להתעורר בימים הקרובים, בכל אופן לא נוכל לדעת אם נגרמו נזקים נוספים עד שהיא תתעורר״
״איזה נזקים?״ סיננתי לעבר הרופא כשהתחלתי שוב להתמלא בעצבים על מה שהם גרמו לה, ״הכי נפוץ זה פגיעה בזיכרון, נבצע בדיקה מקיפה כשהיא תתעורר״
״תדאג שלו יקרה לה כלום, אחרת אני נשבע שאני אהרוג כל אחד ואחד מכם. אתה יכול ללכת״ סיננתי לעברו אחרי שפחד התפשט בכל גופו והוא הנהן, הייתי צריך כמה דקות לבד איתה לפני שאני הולך לרצוח כל אחד ואחד מהמזדיינים האלה שחשבו לפעול נגדי. אחרי שהרופא יצא סימסתי לסביו שיבוא לחדר של אנסטסיה ויוודא שאף אחד לא נכנס לפה חוץ ממנו. גררתי אחרי את הכיסא שהיה בפינת החדר והתקדמתי לאנסטסיה, לקחתי לה את היד והנחתי את האצבעות שלי במקום שבו מורגש הדופק שלה, הפעימות הקטנות שמשרות עלי שקט.
פישלתי. נתתי להם לפגוע בה למרות שהבטחתי לה שהיא מוגנת, למרות שהבטחתי לה שכלום לא יפגע בה והפרתי את ההבטחה שלי. לא היה מקום לטעויות עם אנסטסיה ומה שקרה היום? היה טעות. אבל מעכשיו אני הולך לוודא שלא יהיה. אני הולך להראות לכולם שאם רק מישהו יעז להתקרב אליה הוא יצטער בכלל על זה שהוא נולד.
דלת החדר נפתחה וסביו נכנס פנימה, הוא לבש בגדים שחורים והידיים שלו היו נקיות מדם. ״מוכן לזוז?״
הנהנתי, ״יש כמה אנשים שאני צריך להרוג.״

לכל האנשים שקוראים את הספר, דבר ראשון טובה על הלייקים והתגובות, אתם לא מבינים אפילו כמה שזה גורם לי לשמוח שאנשים אוהבים את הספר וההודעות שאני מקבלת מכם מחממות את הלב.
דבר שני תשמרו על עצמם🫶🏻
אני יודעת שהמצב לא פשוט עם מה שקורה אצלנו במדינה אבל אני מקווה שהספר הזה יצליח אולי קצת להסיח את דעתכם.
בכל אופן מוזמנים לפנות אליי לכל דבר ועניין וזהו, תהנו מהפרק.