Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 20

נכנסתי אל החדר שהפך להיות של אדיר ביומיים האחרונים, התקרבתי אליו לבדוק אם הוא ער, למרות שידעתי שכלום לא השתנה. כבר הספקתי להכיר את כל הצוות פה ולחלק לכולם את מספר הטלפון שלי למקרה שיהיה שינוי במצבו ולא אהיה כאן בטעות.
לא שהיו לי תוכניות לתקופה הקרובה, נעתי על הציר שבין הבית של רווית לבית החולים, מלבד גיחות קצרות הביתה על מנת להתקלח, בכל זאת לא רציתי שכשאדיר יתעורר הוא יחזור לתרדמת מהריח שלי.

לא הצלחתי לעצור את הדמעות, אני יושבת בבית של רווית, אני חושבת שאף פעם לא הייתי כאן בלעדיה יותר מכמה שעות שייבשה אותי לחכות לה. קשה לי לעכל את זה שכל מה שנשאר ממנה זה רק הסיפורים. קשה לי להבין את זה שמהיום צריך לדבר עליה ועל מתן בלשון עבר, כל פעם שמישהו אמר ׳היא היתה׳ או ׳הם היו׳ בא לי לצעוק, הם לא היו, הם כאן, תכף זה יגמר והם יצחקו לנו בפרצוף שהאמנו להם.
אבל ידעתי שזה לא עוד איזה בדיחה מחורבנת, ידעתי שהם כבר לא יהיו חלק מההווה והעתיד שלי, מעתה והלאה הם ישארו בעבר.

ישבנו כולם בסלון של הבית על כסאות כתר לבנים, אנשים הגיעו והלכו, ניחמו, בכו, ניסו שלוח כמה מילות נחמה. כשהשמש החלה לשקוע הגיעו כל החיילים שהיו עם רווית במיגונית במוצב באותה שבת, כל החיילים שניצלו מהתופת. בשבת שפגשנו אותם, לא היה לנו זמן לשמוע את הסיפורים שלהם, להבין מה בדיוק התחולל שם. אבל עכשיו הם הגיעו וסיפרו לנו על הקור רוח שהיא פעלה בו, על שיקול הדעת שהיא הפעילה ברגע האמת שכולם השתתקו מפחד ועל ההחלטה שלה לפעול באומץ בלי הוראה מפורשת.
הם סיפרו לנו איך היא הצילה את כולם.
חוץ מאת עצמה.

בשלב מסוים, לא יכלתי להחזיק את עצמי ולהמשיך לשמוע את הכל, הכל טרי לי מידי. קמתי והתנצלתי שאני הולכת כל כך מהר, אמרתי שאני חייבת ללכת לאדיר, גם שהוא מורדם הוא מציל אותי מכל מיני מצבים, מקיים את ההבטחה שלו שתמיד יציל אותי.
חבל שלא הפר את ההבטחה שלו בשבת, שהוא החליט לקפוץ עלי ולהגן על מהרימון, לספוג את כל מה שהיה מיועד בשבילי. יכול להיות שאם הוא היה עושה את זה, הוא לא היה במיטה הזאת, אולי אני הייתי, אבל זה עדיף.

המחברת הוורודה ביצבצה מתיקי, שם היו לי כמה חפצים ובגדים להחלפה למקרה שאצטרך, בכל זאת אני לא ישנה בבית שלי כבר תקופה.
מה זה בית בעצם? ארבעה קירות, לפעמים יש עליהם תמונות מרגעים שמחים, לפעמים לא. אבל בשבילי, בית זה יותר מזה.
מבחינתי בית זה האנשים שנמצאים בו, זה השמחה והצחוק שמרעידים אותם ומגיעים עד לבתי השכנים, זה העצב והדמעות ששוררים בין הקירות. האנשים הם אלו שעושים את הבית לבית שלי, לא השטח שרשום בטאבו.
הבית שלי עבר דירה באופן זמני, הוא נמצא בחדר מספר 5 בבית החולים, שם אני נמצאת.
התלבטתי לרגע ושלפתי את המחברת, החלטתי לכתוב בה שוב, כי למה לא בעצם?

אני מתגעגעת אלייך, זה מה שרצית לשמוע?
כשהיינו בנפרד חודשיים, היה לי קשה הלבד, רציתי לסלוח ולחזור אלייך, רציתי להיות איתך, התגעגעתי אלייך.
אבל לא נתתי לעצמי להתקפל ולחזור, לא רציתי ליפול בטעות שוב.
אבל עכשיו, אחרי שקיבלתי אותך בחזרה, הכאב והגעגוע שאני מרגישה עכשיו עצומים, לא עבר יומיים אפילו מהפעם האחרונה שדיברנו..
באיזה שהוא מקום ידעתי שגם אם אנחנו בנפרד, תמיד אני יכולה להרים טלפון אליך ולדבר איתך. עכשיו זה לא בשליטתי, כלומר, אני יכולה לדבר איתך, אני גם עושה את זה, אבל בינתיים אתה לא עונה, סנוב.
היום היינו אצל רווית, אבל יצאתי אחרי בקושי חצי שעה שהייתי שם, זוכר את הטירונים בטנדרים מהמוצב?
הם הגיעו, איך שהם דיברו על רווית.. תיארו אותה בול, הם סיפרו לנו שלב אחרי שלב, איך היא הצילה אותם, איך לנצח יוקירו תודה לה ולהורים שלה.
זה מוציא אותי חברה חרא שאני הולכת? שאני לא נשארת שמה להיות איתם? שאני מעדיפה להיות כאן?
אני מאמינה שרווית תבין אותי, היא תמיד הבינה. אבל קשה לי, קשה לי לשמוע הכל, קשה לי להתרחק ממך שאתה כאן ויכול בכל שניה להתעורר ולא להבין איפה אתה נמצא.
אני לא יודעת מה אתה זוכר, אם אתה בכלל זוכר שהגענו לכאן..
אני מחכה לך פה, תחזור אליי כבר.
בבקשה.