Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 9- מתן

זינקתי על רגליי כשראיתי את המחבלים שהתקרבו לכיווננו, נראה שהם עוד לא קלטו אותנו והתכוונתי לנצל את היתרון הזה שלנו שראינו אותם קודם. אבל בגלל שאני כל כך ״בר מזל״ היום, בדיוק כשמחשבה זו חולפת בראשי, הם מפנים את ראשם לכיווננו, קולטים אותנו ומתחילים לירות עלינו צרורות, לא חוסכים עלינו.
הם מתאבדים על המטרה, והפעם המטרה היא אנחנו, הם לא תכננו לצאת מפה בחיים, מבחינתם זו זכות למות כל עוד הרגת כמה שיותר יהודים.
״סעמק״ מלמלתי והתחלנו להשיב אש.
אני אנקום את דמך רווית שלי, עד שליבי יעצר, נשבעתי בראשי, לא אתן להם להשתלט ולכבוש את המוצב, לא אתן להם להמשיך בטבח שלהם, לא אתן לעוד אנשים לכאוב את כאב האובדן של אהבתם, הכאב שפוער בור בלב, לא כל עוד זה תלוי בי.

הצלחנו לחסל את חמשת המחבלים ולצאת בדרך נס ללא שריטה, הרגשתי את שמירתה של רווית עלי, כאילו היא לא מוכנה עדיין שאצטרף אליה שם למעלה, עוזרת לי מלמעלה לקיים את שבועתי, נותנת לי כוחות.
הבטתי בגופה הדומם ולפתע קלטתי משהו שלא שמתי לב אליו לפני כן, לא יודע איך פספסתי את זה.
הטבעת שלה, טבעת האירוסין שלנו. איפה היא?
הרמתי את ידה הימנית ובחנתי את אצבעותיה, אולי אני לא רואה מרחוק, אולי למרות שיש לי ראייה 6-6 הדמעות טשטשו לי את שדה הראייה.
אבל לא, היא לא עליה, אז איפה הטבעת שלה? לא נראה שידה נפגעה מהפיצוץ, אז הם לקחו אותה? היא הורידה אותה? נתנה אותה למישהו? מה הולך פה?
״מתן.. יש עוד״ החייל שעדיין לא טרחתי לשאול לשמו, לא התכוונתי לצאת מכאן בחיים, אבל הוא כן יצא מפה.
היה לו את ההיסוס הזה בעיניים, ההיסוס לפני שהצטרף אליי, היסוס שמראה שיש לו מה להפסיד, אני לא אקח אותו איתי אל המוות, הבנתי כבר שאם לא נברח מכאן לא נצא מפה בחיים, ואני לא מתכוון לברוח שרווית שלי פה.
״אתה לוקח את הרגליים שלך עכשיו ועף מפה, אני אחפה עליך״ אמרתי.
״אבל..״
״שום אבל״ הייתי נחרץ והוא השתתק, ״לי אין כבר מה להפסיד״ החוותי לכיוונה של רווית, ״לך, בטח יש״.
נראה שהוא חושב על משהו, אולי על מישהי, אולי על המשפחה.
״תגיד להורים שלי שאהבתי אותם, שאני התאחדתי עם אהבת חיי, שלא יבכו, שישמחו בשבילי״ אמרתי והוא הושיט את ידו אליי ללחיצה, משכתי אותו לחיבוק גברי.
״אתה הגיבור שלי״ אמרתי לו, ״נכנסת איתי למרות שאתה לא מאומן להלחם, תודה לך״.
הוא חייך במבוכה וגירד בראשו, ״אתה הגיבור, לא אני״.
״אני לא גיבור, אני בוחר בדרך הקלה, להצטרף אליה.
אבל אתה, אתה תמשיך להלחם. אבל עכשיו אתה תעוף מכאן״
הוא הצדיע לי ואז הסתובב והתחיל לרוץ, המחבלים קלטו אותו והתחילו לירות לכיוונו, אבל קמתי ויריתי לעברם צרור, מסיח את דעתם אליי.

הצלחתי להפיל שתיים, אבל השלישי לבש אפוד, הייתי צריך לפגוע באחד העורקים הראשיים שלו שחשופים, להרוג כמה שיותר לפני שאמות.
כדור אחד פגע לי ברקה והועפתי לאחור מעוצמת ההדף, זה עכשיו או לעולם.
יריתי בלי לחשוב, מרסס אותו עד שהוא נופל לאחור.
קרסתי על ברכיי, מחכה לראות אם יגיעו עוד אחריו או שהוא האחרון, מנסה להחזיק מעמד, עוד קצת.
רק שאדע שהצלחתי לעצור אותם, רק אז אכנע למוות.
הרגשתי את הכרתי מתערפלת, נשמתי לאט, וניסיתי להמנע מתזוזות ככל הניתן, על מנת שלא אאיץ את זרימת הדם יותר מהרגיל.