Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 12

הגענו אל הכניסה של קיבוץ בארי, היא נראת כמו המערב הפרוע ממש כמו בסרטים, עשן מיתמר באוויר, קולות ירי נשמעים ממרחק, רכב אחד עולה באש ורכבים נוספים שחונים באי סדר, חלקם ישראלים וחלקים כנראה לא מכאן, אלא מעזה.

בגלל ששירתתי לא רחוק מכאן אני מכירה את כל האזור כמו את כף ידי, הקיבוצים היו יד ביד עם הצבא, לעיתים משפחות היו מזמינות אותנו לארוחת שבת משותפות, הם היו באים אלינו מידי פעם עם גיטרה למוצב והיינו עושים קומזיץ ביחד, חיילים, אזרחים ומפקדים. הם היו מביאים לנו מהיבולים הכי מובחרים שלהם, לפעמים אפילו היינו יוצאים לאיזה שעה לעזור בקטיף, סתם ככה שהתפנה משהו בלוז, הפירות שהם גידלו היו הכי יפים וטובים שטעמתי אי פעם, היינו משפחה אחת גדולה.

נסעתי לכיוון הכניסה האחורית, להיכנס מהכניסה הראשית זה כמו לדפוק בדלת ולהגיד ״היי הגענו״, לא מומלץ כל כך עכשיו.
עצרתי את הרכב ליד פרצה בגדר, לא ראיתי טעם להמשיך לכניסה אם יש לנו כבר פתח רציני כאן, חנו פה כמה טנדרים באזור, כנראה שגם המחבלים נכנסו מכאן.
הוצאתי את המפתחות ונעלתי את הרכב אחרי שיצאנו, מקווה שאם מישהו מהם יצא מכאן הוא לא יגנוב לנו את הרכב.
עברנו את הפרצה והבטנו לשתי הכיוונים, קרבות נשמעו מכל מקום, לא ידענו לאן לפנות.
לפתע נשמעה צעקת שבר של אישה ״לאאא בבקשה אל תפגעו בהם, תפגעו בי״.
״לשם״ הצבעתי לכיוון שממנו נשמעה הצעקה, והתחלנו לצעוד לשם. נשענו בגבנו על קיר של אחד הבתים, שלא יוכלו להפתיע אותנו מאחור ולרסס אותנו במפתיע. נשמעו רעשי התגוששות מתוך הבית, אדיר התכופף וצעד מכופף מתחת לחלון הפתוח, הבנו שיש מחבלים בבית, אנחנו צריכים להציץ מהחלון, כדי להיות מוכנים לתגובה מהירה בלי לפגוע באזרחים.
אבל איך נדע איפה הם ממוקמים בחדר? הבטתי באדיר בשאלה, נראה שגם לו אין רעיון.
החלטתי לקחת סיכון קטן, ״תשגיח מסביב״ אמרתי לו וכיווצתי את כף ידי לאגרוף, דפקתי בעדינות על קיר הבית, מנסה לשמור על קצב, אולי הם ישמעו את הדפיקות ויבינו שיש כאן מישהו.
אדיר הבין את התוכנית שלי וסרק את השטח, מוכן לכל מחבל שיגיע, לרסס אותו לפני שיספיק למצמץ אפילו.
הזזתי מעט את הקסדה והצמדתי את אוזני אל הקיר, הקירות מאוד דקים ויכלתי לשמוע מה קורה.
״אוייי כמה יריות״ צעקה האישה, נשמע שהיא יושבת בקרבת החלון, אני מניחה שבני משפחתה יושבים בסמוך אליה, היא בכתה בהקצנה, נראה ששמעה את הדפיקות והיא מסמנת לנו את מיקומה בחדר.
״אוסקוט!״ נשמעה צעקה עמומה במבטא ערבי, אחד המחבלים כנראה, שמעתי צעדים שמתקרבים אל החלון, נשימתי נעצרה, לא העזתי לנשום שלא ישמע אותי ואדיר גם קפא לידי. אני מתפללת לאלוקים שלא עלה עלינו, לפתע הצעדים הפסיקו.
״אוסקוט אמרתי!״ הוא צעק, ואז שמענו חבטה בקיר שנשענו עליו, הקיר היטלטל מעט מהעוצמה של החבטה.
היא ייבבה בשקט, בהמות! הוא חבט את ראשה בקיר כדי שתשתוק.
צעדיו התרחקו, נתתי עוד כמה דפיקות חלשות כדי שתבין שאנחנו עוד פה, שלא הלכנו.
אדיר טפח על ידי על מנת למשוך את תשומת ליבי, הוא הרים את ידו וזקף 3 אצבעות, הנהנתי ובדקתי שהנצרה משוחררת, מוכנה לירי.
הוא סימן לי בשפתיו, שלוש, שתיים, אחת..
״תתכופפו״ צעקתי והזדקפנו לחלון וירינו ברצף, היו 5 מחבלים בבית, אחד הספיק לירות באחד מבני המשפחה עד שהם נפלו כולם.
אדיר חיבר את שתי ידיו זו לזו וסימן לי לעלות על ידיו, כדי לעזור לי להיכנס לבית מהחלון, אנחנו לא יודעים מה מחכה בכניסה הראשית, טיפסתי על ידיו והוא נתן לי תנופה. הנחתי את ידי על מעקה החלון והכנסתי רגל אחת לתוך הבית, המראה כיווץ את ליבי, זוג הורים שוכבים על הרצפה ליד החלון ושלוש ילדיהם שהכי גדול מבינהם לא עולה על גיל חמש. האם תפסה את שתי הבנות הקטנות בשתי ידיה שפניהם מפונות לגופה כדי שלא יראו את המראות, הילד הגדול אחז ברגלו של אביו שדיממה.
״אנחנו באנו להציל אתכם, הכל בסדר״ נעמדתי בתוך החדר שאדיר קפץ על החלון ונכנס גם, ניגשתי אל האם וחיבקתי אותה שהתפרקה בבכי לכתפי. ״אתם המלאכים שלי, תודה״ קולה היה חנוק ובנותיה היו מכווצות לגופה.
״היי חמודות,״ ליטפתי את ראשיהן, ״הכל בסדר עכשיו, אל תדאגו״.
אדיר ניגש אל האב והתחיל לתת לו טיפול ראשוני, לעצור את הדימום שלו, האב חיבק את ילדו הבוכה וזעק בכאב כשהידק את החוסם עורקים.
״אדיר, מה עושים?״ שאלתי אותו שסיים.
״תני להם את המפתחות וניקח אותם לרכב, הרכב שלנו בטוח יותר, אנחנו נסתדר״ הוא ניגש אל החלון שנכנסנו ממנו וקפץ.
״בואי אני אעזור לך לצאת ראשונה שתחכי להם״ אמרתי אל האם, בנותיה תפסו ברגליה שנעמדה, קפואות. ״אני מחכה לכן בצד השני מתוקות שלי״ אמרה להם האמא, אבל הבנות לא שחררו אותה, הם היו בפאניקה.
״שניה רגע״ אמרתי להם וניגשתי לחדרים, מביטה במחבלים המתים, משתדלת לא להתעמק במראה המזוויע, הגיע להם, צריך לקחת את הנשקים שלהם מכאן.
נכנסתי אל החדר הוורוד, וחיפשתי איזה משהו שיוכל לנחם אותן. לקחתי שתי בובות ברבי והסתובבתי על מנת לצאת בחזרה אל הסלון, כשראיתי מכונית צעצוע והרמתי גם אותה, חייבים להתקדם מהר.
כרעתי על ברכיי מול הבנות, בכל יד שלי יש בובה, המכונית אחוזה מתחת לכתפי.
״ברבי תשמור עליכן שניה וחצי עד שאמא תתפוס אתכן אוקיי?״ אמרתי בטון הכי רגוע שהצלחתי לגייס, הושטתי אותן אליהן, ״בואו תחזיקו בי שאמא יוצאת בינתים, אני אשמור עליכן, אני קשוחה״ קרצתי להם ונראה שהם מתחילות להרפות.
״בואו״ אמרתי להם והם התקרבו אליי, לקחו את הבובות וחיבקו את רגליי. הושטתי יד אל האם, תמכתי בה שהשחילה את רגליה מהחלון והיא יצאה ממנו. התכופפתי אל הילדה הכי קטנה, ״אני ארים אותך לאמא, טוב מתוקה?״ היא הנהנה והקלה היתה בליבי, פחדתי שלא תסמוך עליי ויקח לנו זמן לשכנע אותה, כל דקה יקרה.
העברתי בת אחת ואז את השניה, לקחתי את המכונית והושטתי לילד, ״אני מתארת לעצמי שגבר כמוך לא בעיניין של בובות, אבל מכונית זה אחלה״ חייכתי אליו והילד הושיט את ידו אל המכונית שלו ואחז בה, אבל הוא לא התרחק מאביו.
״אבל מה עם אבא שלי? אני לא משאיר אותו פה״ הוא נצמד לאביו בהחלטיות, ניגשתי אליו וליטפתי את ראשו.
״אבא יוצא ישר אחריך, אף אחד לא נשאר פה״
״ומה איתך?״ הוא חיבק את המכונית שלו והצביע עלי.
״אני גם יוצאת חמודי״ חייכתי אליו והוא הושיט אליי את ידיו כדי שארים אותו, העברנו אותו גם.
״אוקיי״ ניגשתי אל האב שנעמד ונשען על הקיר, ״אל תדאגי אני לא אקשה עלייך״ הוא אמר והתחיל לצלוע לכיווני.
״תן לי לעזור לך ולתמוך בך כל עוד אני יכולה״ אמרתי לו והוא נשען על כתפי, כובד משקלו הקשה עליי לזוז אבל נזכרתי שהתעצבנתי שלא נתנו לי לסחוב פצוע, אני יכולה לעשות סחיבת פצוע!
הגבר התיישב על אדן החלון ואדיר עזר לו, ניגשתי אל המחבלים והתחלתי להרים את הנשקים שלהם מהם, בודקת שאין להם רימונים בכיסים ולוקחת כל מה שיש.
בכיסו של אחד מהם היתה מפה מפורטת של הקיבוץ, נדהמתי לראות את הכל כך מפורט, הנבלות האלה!

״אדר״ אדיר הציץ מהחלון וקרא לי, במזל לא היה עליהם עוד נשק מלבד האקדחים שלהם, הכנסתי מהר את המפה לכיסי ותליתי שתיים מהאקדחים עליי, את השלוש האחרים הושטתי לאדיר ויצאתי מהחלון.
״קח״ אדיר הושיט אחד מהרובים לאבא, ״אנחנו נשארים פה, אז אתם צריכים נשק למקרה שיהיו לכם היתקלויות בדרך, אתם לא עוצרים בשום מקום עד שתגיעו לבית חולים ותקבל טיפול״ הוא עזר לו לצעוד לכיוון הפרצה שנכנסנו ממנה.
האם הרימה את שתי הבנות, והילד נראה לי קצת אבוד אז הרמתי אותו.
״אתה יכול להיות גיבור בשבילי?״ לחשתי לו והוא הנהן, ״תניח את הראש עלי ותעצום עיניים, אל תסתכל על כלום עד שנגיע לרכב, אני שומרת עליך״ הוא עשה כדבריי והתקדמנו ככה לכיוון הפרצה, שאני הולכת עם חצי גב מופנה לאחור, לוודא שאין אף אחד אחרינו.

הכנסנו את המשפחה אל הרכב, חגרנו את הילדים הקטנים והבאנו להם מים שהיו בטנדר.
האם תפסה בידי לפני שנכנסה למושב הנהג, ״מה השם שלכם?״ היא שאלה, קולה מלא ברגש.
״אני אדר וזה אדיר״ הקשתי את הקוד של התנעת הרכב.
״אתם הגיבורים שלנו, נתתם לנו את החיים במתנה, הוקיר לכם תודה לנצח״ היא משכה אותי אליה לחיבוק.
״אין על מה, אנחנו עושים מה שאפשר״ חיבקתי אותה בחוזקה, החיבוק שלה היה אימהי ומנחם.
״אדרי״ הילד קרא לי, ״את תהיי בסדר?״ הוא שאל בקולו המתוק, הוא הרגיש בטוח במושב של הרכב והרשה לעצמו לדבר.
הושטתי את ידי אליו ופרעתי את שיערו הרך בחיבה, ״אני אהיה בסדר חמוד, תשמור על אחיות שלך גיבור?״
״אני רוצה להיות כמוכם שאהיה גדול,״ הוא התביע עלי ועל אדיר, ״אבל אני אשמור עליהם גם עכשיו״ הוא אמר בביטחון והנהנתי בחיוך.
אדיר הסביר לאב איך לתפעל את הנשק שהביא לו למקרה שהוא יצטרך והושיט לו נשק נוסף מאותו דגם, למקרה שיגמרו המחסניות בראשון.
״תודה רבה לכם״ האב אמר ואחז בכתפו של אדיר.
״תהיו זהירים״ אדיר אמר בקול מלא רגש, אי אפשר להיות אטום לחוויה הזאת ולהסתיר את רגשותינו, הצלחנו וזאת הרגשה נפלאה.
אנחנו מסתובבים חזרה אל הקיבוץ, אל התופת שהאם מתניעה את הרכב ונוסעת משם, אנחנו חוזרים אל הקרבות שעוד לא נפסקו, למחבלים שעוד לא הוכנעו.
ואנחנו נמשיך לנצח אותם.