Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 11

אשמח לשמוע את דעתכן בתגובות ואם אהבתן אשמח שתצביעו🤭
__________________________________

הייתי יכולה להנות מנסיעה במהירות שהיא כמעט כפולה מהמותרת, הייתי יכולה להנות מהאנדרנלין שנלווה לנסיעה המהירה, הייתי יכולה להנות אם זה לא היה חלק מחלום בלהות.
לא ידענו מה מחכה לנו שם כשנגיע, היתה ביננו הפסקת אש בלתי מוסכמת, היינו ביחד בעסק הזה וברגעים כאלה שמים את כל הרגשות בצד ומתאחדים.
כן בגלל ההפסקת אש שלכם אתם משתפים פעולה, זה בכלל לא בגלל שאת אוהבת אותו, את בכלל לא חושבת עליו בלילות שאת לא מצליחה לישון, את בכלל לא שלחת את רווית לרגל ולגלות איפה הוא נמצא ועם מי, כן הוא בכלל לא מזיז לך.

ידעתי שאני יכולה לשקר לכולם חוץ מלעצמי, עם כל הכעס שלי עליו אני עדיין אוהבת אותו.
איזה דפוקה אני אה? ממשיכה לאהוב את האקס שבגד בה.

הסיפור של שנינו נגמר, אני צריכה לתת למוח שלי לקחת את המושכות, אסור לי לתת ללב שלי להשתלט, כי אם הוא ישתלט, לא רחוק היום שבו אכנע ואחזור אליו ואז כמו בומרנג הוא יפגע בי שוב.
כן כל הגברים אומרים ׳אני לא אפגע בך יותר׳ או ׳זאת היתה מעידה חד פעמית׳, ׳זה לא יקרה שוב׳ אבל הכל תירוצים, אחרי כמה חודשים זה מתפוצץ לך שוב בפרצוף, אצלי אין צאנסים נוספים.

תמיד שאני נוהגת מהר ועוד עם חלונות פתוחים אני נכנסת למוד של מחשבות, זה ממש כמו תרפיה למוח שלי.
אדיר הושיט יד לרדיו והגביר אותו מעט, מסובב את הכפתור ומשחק מעט בתחנות עד שנשמע צליל ברור שמשדר ויכלנו להאזין לשדרן שדיבר בפאניקה.
״כוחות רבים של החמאס פרצו את הגבולות במספר מקומות בגדר, הם נכנסו למספר בסיסים על קו הגבול, אך אין דיווחים על מספרים מדויקים נכון לשעה זו. נראה שכבשו חלק מהם ואף פשטו על מחסני הנשק שלהם, לא ידוע לנו על ניצולים.. המחבל..״
כיביתי את הרדיו, לא מוכנה לשמוע, הבנתי כבר שהמצב גרוע מאוד, אבל לא רציתי לשמוע כמה. זה מנקז ממני את רוח הלחימה, לשמוע כמה האויב הצליח להשיג וכמה רחוק הם הצליחו להגיע, השדרן גם נשמע אבוד ואין לו מידע מדויק שזה הכי גרוע.

ראינו מרחוק אוהלי ענק וקרבות ירי בלתי פוסקים נשמעו מרחוק, המקום נראה כמו סדום ועמורה, האדמה המדברית השוממת בדרך כלל היתה חרוכה והרוסה. המכשיר קשר שברכב לפתע החל לפעול, קפצתי במושבי ומהבהלה לחצתי על הבלם ובלמתי בעוצמה, ראשינו נחבטו במושבים. הושטתי את ידי אל המכשיר קשר והרמתי אותו באינסטינקט מהיר, ״חכי אולי זה..״ אדיר התחיל להגיד אבל כבר היה מאוחר מידי, כבר הפעלתי את המכשיר ואדיר נאנח.
״כיסופים כיסופים, כאן טייסת 107, רואים את הרכב, זקוקים לחילוץ? עבור״.
לחצתי על הכפתור על מנת לענות, ״107, אנחנו חיילים מוקפצים, לא מהמוצב״ עיגלתי פינות, לא אמרתי להם שהקפצתי את עצמי לשדה הקרב. ״החלפנו רכב עם טירונים שהצליחו להתחמק, באנו לעזור בשטח, עבור״.
אדיר הביט בי, לא ברור לו מה אני מנסה לעשות.
״מוקפצים, מה הפקודה שקיבלתם? עבור״.
״107, אין פקודה, לתגבר בשטח בכל מקום שניתן״ לא הבנתי מה הפואנטה, שיתקדם ישר לעניין הם מבזבזים לנו את הזמן.
אדיר חטף את המכשיר ממני בחוסר סבלנות.
״107, לא ברור לי מה המטרה של השיח״
״מוקפצים, חשבנו שאתם צריכים חילוץ, אבל אם לא זה טוב. נוכל לשתף פעולה בשטח, בשעה שלוש שלכם כחצי קילומטר ממכם מתחולל קרב. תשמרו על קשר ואנחנו נעזור מהאויר, בסוף ננחת ונפנה את הפרחים שלנו, סוכם? עבור״.
בחיים לא בנינו ככה תוכנית לבד ובטח שלא שיתפנו פעולות באופן ישיר עם חילות אחרים, בטח שלא עם חיל האוויר, אבל בזמנים כאלה חייבים לשלב כוחות, חבל שלא חשבתי על זה בעצמי.
בעצם, גם אם הייתי חושבת על זה, היה לוקח לי נצח לאתר באיזה טייסת מדובר, ועוד נצח למצוא את התדר שלהם בקשר הצבאי.
״107 אנו יוצאים מהרכב לכיוון שעה שלוש שלנו, מסור לנו נ״צ להתקדמות״ אדיר שלף את המכשיר קשר, תלה אותו על הווסט ופתח את הדלת.
״אין צורך בנ״צ, אתה תראה את זה״ נראה שנמאס להם מגינוני צה״ל, ובצדק.
לקחתי את מכשיר הקשר השני שנשאר ברכב, תליתי אותו גם ויצאתי בנשק שלוף לכיוון הקרב.
בהתחלה לא ראינו כלום מלבד האוהלים שהיו במרחק, רק שמענו את בליל הקולות, הצעקות, הירי, הבלאגן.