Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 1- אדר

״איזה חוםם״ צעקתי וקפצתי לבריכה, חייבת לצנן את גופי הלוהט, ולא מהסיבות הנכונות לצערי.
״אדר את מרטיבה אותיי!״ צעקה לי ניב ששכבה במיטת שיזוף שממוקמת ליד הבריכה, שייק תות בידה והיא לוגמת ממנו באיטיות,  ונאנחת בסיפוק, ממש החיים הטובים.

היום אנחנו חוגגות מסיבת רווקות לרווית המתנה שלי מצהל, השקעתי במסיבה הזאת הרבה בארגון ותכנון עד לפרטים הקטנים כי אני ורווית חברות טובות, ומגיע לה מסיבה לא פחות ממושלמת. אמרתם מסיבות, אמרתם אדר.
הכרנו בצבא כל החבורה, שובצנו לתצפיתניות והכרנו בטירונות של התפקיד. למרות שבסוף הקורס לא היינו משובצות כולנו באותן הגזרות היינו בסך הכל חבורה גדולה ומאוחדת, בכל זאת אין מצב שזה לא יקרה כשאת ישנה כמה חודשים עם אותן בנות, זוחלת בחולות איתן, מוקפצת בשעות לא שעות, ולומדת שעות על גבי שעות בכיתה צפופה. לאחר ההכשרה פוזרנו ושובצנו לכל מיני גזרות. אני, רווית וניב היינו באוגדת עזה, במוצב כיסופים. ומטבע הדברים, בגלל ששירתנו באותה הגזרה אוטומטית היינו יותר קרובות זו לזו.
שלישיה בלתי נפרדת, החברות הכי טובות מאז ועד היום, למרות כל הסטיגמות שיש על חבורות של שלוש בנות.

במהלך השירות שלי בסדיר בתפקיד שאלו אותי אם אני פוחדת, בכל זאת, אנחנו יושבות בקו הראשון בחזית מול האויב, גם אם אנחנו לא לוחמות בפועל. אז לא, אני לא פחדתי ולא פוחדת.
כשאני באה למילואים זה בשבילי חזרה לימים הטובים, יש לי זכרונות טובים מהשירות והתפקיד שלי משמעותי וחשוב מאוד בעיניי, אין כמו להגן על המדינה היפה שלנו.
וחוץ מזה, ההורים שלי לא חינכו אותי לפחד, אם אני אפחד לא אצליח למלא את התפקיד שלי, וזה ממש לא בא בחשבון.
מחשבה יוצאת מציאות, כמה שזה משפט נדוש, ככה הוא נכון.

וכן, אני יודעת שהגזרה הזאת חמה רוב השנה, והטילים והרקטות בהחלט אמורים להפחיד אותי, אבל הם לא. וחוץ מזה, אנחנו יושבות בחדר ממוגן אז הכל טוב.
טוב אולי הסיבה שאני לא מתרגשת מהכל זה כי אני גרה בשדרות. אני בהחלט רגילה לכל האקשן הזה מגיל קטן, אזעקות של צבע אדום יכולות להחליף את השעון המעורר שלי, הרקטות שעפות באוויר יותר נפוצות מזיקוקים, וחיילים תמיד היו חלק בלתי נפרד מחיי כבר שהייתי ילדה קטנה, מגיל קטן חיכיתי ללבוש מדים בעצמי.
זה מה שאני מכירה, זה המקום שחייתי בו כל ימי חיי ולא הייתי מחליפה אותו בחיים עבור שום עיר מפונפנת כמו תל אביב, למרות כל הסיכונים שיש בדרום.
כיף לי ללכת לבלות שם עם החברים, להנות מחיי העיר ללא הפסקה ולחגוג במועדונים עד אור הבוקר. אבל לגור? לא תודה, אני אוהבת את העיר שלי, גם עם המתיחות הקבועה שיש בה.

הדפתי מים מהבריכה היישר לכיוונה של ניב והיא נרטבה לגמרי כמו שרציתי, ״במסיבת בריכה לא נשארים יבשים״ צעקתי לה בחיוך והבנות צחקו, ״אם את לא קמה אני באה לזרוק אותך למים״. ניב התעלמה ממני בהפגנתיות, ברור לי שהיא מתגרה בי ומחכה לראות מה אני אעשה, אני מסתכלת עליה לשניה, שוקלת מה לעשות הפעם כדי שהיא לא תצפה את זה ותספיק לברוח. אז אני מחליטה ללכת הפעם על טקטיקה אחרת.
״אוי מה השעה?״ עשיתי את עצמי מבוהלת ״החשפן שהזמנתי צריך להגיע״ התקדמתי מהר אל היציאה מהבריכה, ממשיכה בהצגה.
״תזהרי ממני״ ניב צעקה לי, התעלמתי ממנה כמובן.
כשהייתי בקצה הבריכה ראיתי את רווית מזווית העין יורדת מהמזרן ששכבה עליו בבריכה היישר למים. היא תפסה בידי לפתע, ״חשפן אדר? את רוצה שמתן יהרוג אותי??״ היא ניסתה ללחוש אבל אני בטוחה ששמעו אותה גם מהצד השני של הבריכה. ראיתי שהיא חוששת אבל גם סקרנית, היא יודעת שאני מסוגלת להביא לכאן חשפן, אין לי גבולות. במיוחד במצב הזה שאני רווקה מיוחמת ובתקופת יובש רצינית. אם אפשר לעזור לכולם אז למה לא?
אבל לא באמת הזמנתי חשפן, אני מכבדת מאוד את מתן והוא חבר טוב שלי, ואין לי משאלת התאבדות, בכל זאת הוא עומד להתחתן עם אחת החברות הכי טובות שלי, נהיה תקועים ביחד כל החיים. כשמתחתנים לא מתחתנים רק עם הבן זוג שבחרת, מתחתנים עם כל המשפחה והחברים. אפשר לומר שאנחנו כבר משפחה, המשפחה שאנחנו בוחרות לעצמנו.