הלב עם הכדור

פרק 5

לפני שלוש שנים:

נכנסנו כולנו לאצטדיון, הרעש והשירים עושים לי צמרמורת כל פעם מחדש. כמה שחיכיתי למשחק הזה. במיוחד עכשיו. אני שומעת את הקהל כבר צורח למרות שעוד לא התחיל המשחק: ״הכל בשביל מכבי! לעולם לא תצעדי לבד!״ והנשמה שלי נעתקת.

חיכיתי למשחקים האלה כל שבוע. בכל פעם שאבא היה נמצא עם הצעיף הצהוב למטה כבר ידעתי מה זה אומר. נוסעים למשחק. תעלו לאוטו לבושים בצהוב כי יש לנו עבודה לעשות היום. מביאים ניצחון למכבי.

אנחנו מתיישבים. הפעם זה רק אני דור וגיא, אבא לא יכל להגיע. והמשחק מתחיל.
אנחנו צועקים ומקללים את השופט. שמחים כשאחד השחקנים שם גול. מתפוצצים מעצבים כשהקבוצה השנייה מבקיעה. ואז שריקת הסיום. 3-2 למכבי. אנחנו מתחבקים וקופצים מהתרגשות וצורחים ביחד עם הקהל את השירים עד שהגרון שלנו נגמר.

״אתם באים מפה למסעדה? ניצחון כזה חייב לחגוג״ דור אומר לי ולגיא

״ברור״ גיא אומר ״אם לא נחגוג עכשיו אז מתי?״

אנחנו מתיישבים במסעדה ומזמינים לאכול, אני מקבלת שיחת טלפון ממספר שאני יודעת טוב מאוד מי הוא. אני מראה לגיא ודור מי מתקשר ופרצופם מתקשח. אני מסמנת להם להירגע ועונה לשיחה, אני יוצאת לבחוץ לשמוע יותר טוב.

״מה אתה רוצה?״ אני עונה בקול יבש ומשועמם
״מה קרה לשלום? מה איתך?״ עידן אומר לי ואני מגלגלת עיניים. הסיפור שלי ושל עידן התחיל בכיתה ח. שני ילדים קטנים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם, שבטוחים שהתאהבו אחד בשנייה.
היינו יושבים אחד ליד השני בכיתה, יושבים ביחד לאכול. ממש זוג השנה.

כשהתבגרנו ועלינו לכיתה ט גם התנשקנו. עידן היה הנשיקה הראשונה שלי, וגם האהבה הראשונה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) התחלתי באמת להרגיש כמו נערה מתבגרת. כבר יצאנו לדייטים והכל. אפילו הכרתי אותו להורים.

ואז זה קרה.

ראיתי בסטורי של אחת הבנות בשכבה את עידן, במסיבת יום הולדת של מישהי שלא הכרתי, מתנשק עם מישהי שלא הכרתי. הפרצוף שלו היה זה ששבר אותי מהכל. הוא היה נראה כל כך שמח. הרבה יותר ממה שהוא היה איתי.

כי הוא היה מלך השכבה, אליל הבנות. הילד שגם הצטיין בלימודים וגם היו לו מליון חברים. הילד שכל השכבה רצתה להיות בקשר איתו, שיגיד להם שלום כשהוא חולף על פניהם במסדרון.

ואני? אני הייתי תום. הילדה הבעייתית, שלא מצטיינת בלימודים, ושלא מסתדרת עם כל המורים. שיש לה את המעגל חברים שלה, והיא לא צריכה יותר מזה. לא הייתי לבד פשוט לא הייתי עם כולם.