18

44 7 5
                                    

נ.מ. לואי

פקחתי עיניים לאט, כאב לי כל סנטימטר בגוף ולקח לי זמן לזהות את המקום שאני נמצא בו, ניסיתי להריץ בזכרוני איך הגעתי לפה- תאונה.
בלי ששמתי לב בראנדון ומייסון כבר נכנסו לחדר ״אבא! התעוררת״ מייסון קרא ורץ לחבק אותי, חייכתי
״אח- בזהירות מייס״ ביקשתי. לא יכולתי לזוז. מייסון התרחק במבט מתנצל.
״אתה מזהה אותנו?״ בראנדון שאל בחשד
״ברור! למה שלא אזהה, אתם הילדים שלי״ עניתי כמובן מאליו
״פשוט הרופא אמר שקיבלת מכה חזקה אז יכול להיות שלא תזכור הרבה דברים״ בראנדון המשיך.
״אני זוכר הכל אני חושב.. כמה זמן אני כבר שוכב פה רק?״ שאלתי מקווה לשמוע פרק זמן קצר, ״יומיים וארבע שעות״ מייסון ענה בלי לחשוב, נאנחתי והסתכלתי עליהם, שמחתי שהם פה..

נזכרתי ביום של התאונה, הארי לא דיבר איתי בכלל.. זה גרם לי לחשוב שהוא לא פה יותר, פחדתי שהוא לקח ברצינות את מה שאמרתי ועזב אותי, נתן למלאך אחר לשמור עליי..
ואם כך אז אני לא יכול לדבר איתו, יגלו שאני יודע על העולם הבא ויהרגו אותי. אני שותק. ואסור לי לחשוב על זה יותר.

האחות נכנסה לחדר ועשתה בי כמה בדיקות לבדוק שהכל בסדר, היא החליפה מספר תחבושות שהיו לי בזהירות והודתי לה מאוד על כך שהייתה עדינה איתי.
״עוד כמה זמן אני צריך להשאר פה?״ שאלתי אותה
״עד שבוע, תנוח פה ונעזור לך להחלים לאט לאט תתחיל ללכת גם, כרגע אתה תתנייד בכיסא גלגלים״ אמרה בקול רגוע.
״המצב שלי עד כדי כך חמור?״ שאלתי לא מבין
״יש לך שבר ביד ימין, שבר קטן באגן ובירך ופצעים פתוחים לאורך כל הגוף שיגלידו תוך יומיים שלושה, המצב שלך היה יכול להיות הרבה יותר חמור מתאונה שכזאת, יצאת בנס״ חייכה אליי והודיתי לה. היא יצאה מהחדר ובראנדון נראה כועס ובמחשבות ״נהג מזדיין שימות בן שרמוטה״ פלט ובעט בכיסא
״בראנדון תפסיק לקלל, חוץ מזה אני פשוט לא שמתי לב לכביש, זאת טעות שלי״ ניסיתי להרגיע אותו
״הנהג הזה היה שיכור, סבא אמר״ מייסון הצדיק את בראנדון
״אתם הייתם אצל סבא מארק ביומיים האלה?״ שאלתי
״רק ישנו שם כי הוא לא הסכים לנו לישון בבית חולים, הוא כל בוקר הביא אותנו לפה! לא הלכנו לבית ספר!״ מייסון קרא בשמחה אך ברור שהיה ציני, איזה כיף בדיוק יש בלהיות בבית חולים כל היום ולראות את אבא שלך חצי מת ״העיקר שאתה חי״ בראנדון אמר וראיתי חיוך קטן מבין שפתיו, דבר נדיר שקורה אצלו.

בסוף היום ביקשתי מבראנדון ומייסון שיחזרו הביתה ואמרתי שאני אהיה בסדר פה לבד, כל האחים שלי ביקרו אותי וגם אן וג׳מה באו.
במהלך היום שמעתי הרבה קריאות מניק, השטן
אבל אף קריאה מהארי, או מהמלאך שהחליף אותו..

היי..
שמעתי את הארי, חייכתי בלי מודע, מודה לו כל כך שלא עזב אותי
היי מלאך החזרתי
אני מצטער, אני מצטער כל כך לו.. אני הייתי צריך להזהיר אותך אבל לא הייתי מרוכז, זה הכל באשמתי ובגלל הריב המטופש הזה קולו בראש שלי היה עצוב ומלא חרטה, אין לו מה להצטער, זה קורה
לא זה לא קורה אני ידעתי שמכונית תתנגש בך ואני הייתי צריך להזהיר אותך ואז לא היית צריך להיות פצוע קשה על מיטת בית חולים!
שכחתי שהןא יכול לשמוע את המחשבות שלי לרגע..
הארי אני לא באמת התכוונתי למה שאמרתי בשיחה הזאת.. פשוט הייתי עצבני ולא ידעתי מה עובר עליי וזה יצא עליך, אני מצטער.. אמרתי מלא חרטא
אני לא עוזב אותך הודיע ומאז לא שמעתי ממנו, שנייה אחרי  זה האחות נכנסה אז הבנתי למה הפסיק לדבר..

...

כעבור שבועיים התאוששתי לגמרי מן התאונה, והכל חזר לקדמותו. בראנדון ומייסון דאגו לי בשבועיים האלה ובכל יום הערכתי אותם יותר ויותר, גם הייתי איתם הרבה בבית כי לא הלכתי לעבודה והיה לנו הרבה זמן ביחד.
היו לי הרבה שחנשי״ם עם הארי, מלאאאאאא שחנש״ים.
היה כיף בסופו של דבר בשבועיים האלה, עם כל הכאב הפיזי.
נחתי, הייתי צריך את המנוחה הזאת, חייב אותה, הכל לטובה בסוף..

***
אני יודעת שאמרתי עוד שני פרקים אני מסיימת את הפאנפיק אבל אני חוזרת בי אני אוהבת את הפאנפיק הזה ממש אז אני הולכת להמשיך אותו עוד טיפה למרות שהפילוג כבר כתוב

You can't see me but I'm hereWhere stories live. Discover now