You can't see me but I'm here

11

נ.מ. הארי

אז עכשיו מגיע הרגע שאני מספר לכם שמצאנו גם את פליסיטי, פיזי..
את האמת שג'ו כבר מצאה אותה, באנגליה, די קרוב ללואי. ואחרי שסיפרתי לה את התוכנית היא אמרה שפיזי תוכל לעזור לנו, יחד שלושתינו.. הצלחנו.

עכשיו רק נותר לקוות שלואי יצליח להבין את המסרים בפתק..

החלטתי לא להפריע לו יותר, עשיתי מספיק וגם זה יותר מדי. חוץ מרק לוודא שהוא לא קופץ מצוק או מנסה דברים מסוכנים לא עשיתי הרבה.
במקום כלשהו בתוכי חששתי שיגלה שאני כאן מעליו צופה בכל תנועה שלו, אבל רציתי שידע שהוא אף פעם לא לבד.

נ.מ. לואי

קיפלתי את המכתב והכנסתי לתוך הכיס שלי, מנסה להבין מה לעזעזל קורה.
החלטתי לא לחשוב על זה יותר מדי כרגע, זאת היום הולדת שלי.
חזרתי אל ביתי, מחייך את החיוך הכי גדול שיכולותי ונכנס לתות הבית.
"לואי חזרת!" ארנסט קרא "אבא! אנחנו רוצים שתפתח את המתנות כבר!" בראנדון אמר מיד אחריו וניגשתי לסלון איפה שכולם ישבו, התיישבתי לצד בראנדון והסתכלתי על ערמת המתנות שלצידי "לא הייתם צריכים.." מלמלתי. לא הרגשתי שמגיע לי כל זה. "תשתוק ותפתח כבר את המתנות" לוטי אמרה.
מייסון היה על ברכיו של מארק והסתכל עליי בציפיה, כך כולם.

פתחתי את המתנה הראשונה וראיתי זוג נעלי ואנס חדשות "זה ממני ומארנסט" דוריס אמרה, קמתי וחיבקתי אותם "תודה" אמרתי בחיוך והם החזירו לי חיבוק.

חזרתי למקומי ופתחתי את המתנה הבאה, בושם של ארמאני "זה ממני" פיבי אמרה. היא קלעה בול לטעם שלי. "תודה" קמתי וחיבקתי גם אותה.

וככה זה המשיך.. הואנס של ארנסט ודוריס, הבושם של פיבי, הפוטר של מארק, כוס הקפה עם תמונה משפחתית של כולם בלי הארי של דייזי וציור מושקע של בראנדון.
הודתי על הכל, והבנתי למה הארי לא בתמונה.. מייסון כן שם ועל זה אני צריך להכיר תודה.

בערך בשעה שש בערב כולם כבר הלכו ונפרדתי מהם.

הרדמתי את מייסון והקראתי סיפור לפני השינה לבראנדון. לבסוף, בשעה שמונה וחצי הבית היה שקט.

הארי.
אני כבר רגיל לכל זה, אני רגיל ללא להיות רגיל שהוא לא פה...

בדרך כלל אחרי שהיינו מרדימים את בראנדי הוא היה מחבק אותי מאחור, מניח לי נשיקה על הכתף ואז מכין לנו ארוחת ערב. בארוחה היינו מדברים על איך עבר היום ומה יהיה מחר, מחליפים בדיחות בינינו ונהנים מהחברה אחד של השני.

וזה כבר לא קיים.

עכשיו התיישבתי בכיסא של הארי והתחלתי לבכות, שיחררתי.
זה היה בכי שקט, בכי מלא בשאלות, אכזבה, עצב אבל גם שמחה.. זה הכל תלוי איך מסתכלים על זה וכרגע פשוט בכיתי.

החלטתי להיכנס להתקלח, כשפשטתי את מכנסיי נפל מהם פתק- ואז נזכרתי בו.. והחלטתי שזה הזמן לנסות להבין על מה המכתב מדבר.

מי שכתב את המכתב לא ידע למי הוא כתב אותו אבל אמר שזה הגיע לידיים הנכונות, בטוח שזה היה מיועד אליי בכלל?

נכנסתי להתקלח ועכשיו באו כל ה.. מחשבות מקלחת.

כל המכתב מדבר על מקום כלשהו, מקום שכולם מגיעים אליו בסוף אבל לאף אחד אסור לדעת מה קורה שם- מה לעזעזל?
מה היוונים והיהודים כבר עשו? איזה שמועות בדיוק הם הפיצו? מה משותף להם בכלל?!

הפתק מתחיל כמו בסרט אימה, סופים מרים- מוות.
בכי, צרחות..
למקום יש חוקים ברורים.
מוות.
אף אדם לא רוצה לנטוש? לנטוש את שאר האנשים אני מניח..
מוות.

אני חושב שכדי לגלות... אני אצטרך לחקור יותר לעומק.
יצאתי מהמקלחת, התנגבתי, התלבשתי, ציחצחתי
ויצאתי מהמקלחת עם המכתב בידי לכיוון הלפטופ שלי. נשאל את מר גוגל.

חיפשתי "מה הקשר בין יהודים ליוונים" ולאחר חיפושים של 10 דקות בערך הגעתי לאמונות- העולם הבא
היהודים והיוונים מאמינים בעולם הבא, היוונים הפיצו את האמונות שלהם מפה לאוזן ואילו היהודים בעזרת התנ"ך. גן עדן, גיהנום..

מספר חלקים התחילו להתחבר בראשי עד שהתחלתי לחשוב על למה המכתב הגיע דווקא אליי. אמרו שאני טהור, מי רוצה שיהיה לי טוב? הארי! אמא שלי.. פיזי- רגע!

יכול להיות שגן עדן באמת קיים והארי או אמא שלי או פיזי מנסים לשלוח לי מסר משם!

לואי תסתום השעה אחת עשרה בלילה לך לישון המוח שלך לא מתפקד

נ.מ. הארי

אופס?